מעטים האנשים בהיסטוריה של בנק הפועלים, שאת זהותם קשה להפריד מזו של הבנק עצמו. היו"רים/מנכ"לים לשעבר יעקב לוינסון ועמירם סיון, למשל, היו כאלה. ציון קינן, המנכ"ל הנוכחי, הוא כזה. זיהויו עם הבנק אף גובר במובן מסוים על שתי הדמויות לעיל, שכן קינן הוא יציר המערכת המושלם. סיפור הסינדרלה של הגוף העסקי החזק במדינה. ועובדיו תולים בו בהתאם עיניים מעריצות: הילד ציון וקנין מהמעברה, שהתחיל את הקריירה שלו ככספר זוטר בסניף ברחוב הרצל, וטיפס בעקשנות עד כיסא המלך.
הבנק הוא חייו, כל עולמו. אם בנקט בסניף ראש פינה מקולקל, קינן ידע, וגם יזכור בדיוק כמה זמן לקח לתקן אותו. מאות מהעובדים הוא מכיר בשמותיהם הפרטיים, ואלה חיים בשביל לרצותו. הוא אדם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, אבל גם דיקטטור ניהולי חסר פשרות. חולש על כל הגזרות במקביל, יורד לכל רזולוציה, פעילות ומספר חשבונאי בספרים. מי שלא יעמוד במשימותיו, ראשו ייערף. אדם כוחני למדי, ולא רק בתוך הבנק פנימה, גם בסביבה העסקית שמקיפה את האימפריה, חוששים ממנו במידה לא מבוטלת. קינן, כמו שכבר הבנתם, הוא קילר.
יחסיו עם היו"ר יאיר סרוסי מתנהלים על מי מנוחות. בדירקטוריון יודעים שעדיף לתת לקינן את מרחב הפעולה הזה. את בעלת השליטה שרי אריסון, כמעט ואין צורך להזכיר (ראו הרחבה בקטגוריית "הלא משפיעים"). ההשפעה הנגזרת ממעמדו, מוזרה מעט. מחד, קינן הוא נתין הממלכה, החי את הדומיניון שלו באופן מוחלט. פניו מופנות רוב הזמן פנימה, אל תוך הארגון; מאידך, הוא נחשב למנהיג המערכת הבנקאית כולה. יש לו נוכחות, שאין שנייה לה בעולם הפיננסי המקומי כיום. על פיו יישק דבר.
הרבה לבן זרק בשיערו של המנכ"ל, מאז מונה ב־2009 לתפקיד העוצמתי. ההתמודדות עם משבר הסאב-פריים העולמי שפרץ שנה קודם עוד הורגשה בשטח, ולאחר מכן המשיכו הצרות לבוא בצרורות. את המחאה של 2011, שאוהליה התמקמו מתחת למשרדו המרווח בשדרות רוטשילד, הצליח לשרוד; רק כדי להתמודד עם שלל חשדות ושערוריות שבאו אחר כך. מפרשת שמעון גל, ראש החטיבה העסקית שהתפטר לאחר פרשיה מביכה, דרך חקירת הבנק בידי הרשויות האמריקאיות; וכמובן – הרגע בו זומן לחדרי יאח"ה, בהם נחקר באזהרה בפרשת דני דנקנר. התיק נסגר מחוסר ראיות. כיום, הלחצים נמשכים. מלמטה זה ברק כהן והמגפון הצורם שלו, עם אוהדי "באים לבנקאים" ברשתות החברתיות. מלמעלה, זהו משה כחלון, שרוצה לפדות את הבטחתו לבוחר, על חשבון העוצמה המפלצתית של הבנקים הגדולים. וכשיסתער דון קישוט הפוליטי על המערכת, טחנת הרוח הראשונה שתהיה מולו היא מטה בנק הפועלים.
קינן, ונדמה שגם עמיתיו, קיבלו החלטה שלא להיאבק עד חורמה בכחלון ובתכניותיו. לובי מסיבי יופעל, כמובן. לחצים יהיו ותרגילים יירקמו, זה ברור. אבל בסוף יקבלו את ההחלטה ויתאימו עצמם למציאות. בינתיים, קרנית פלוג נלחמת את מלחמתם באופן אפקטיבי יותר. יציבות הבנקים שווה ליציבות המשק כולו. אין מה לעשות, ככה זה וזהו זה. "אעשה מה שהממשלה תחליט", נוהג קינן לשנן לכפיפיו. הוא מקושר, אבל מתרחק כמו מאש ממסדרונות השלטון, דבשו כעוקצו. בכלל, למרות האופן שבו שכללו הבנקים את פס ייצור הרווחים המפלצתיים שלהם, זוהי עדיין כלכלה ישנה. התדמית שהבנקאים החזקים מושכים בחוטי השלטון – מוטעית מהיסוד. עוצמתה של המערכת הבנקאית היא כמעין גולם אמורפי שקם על הכלכלה כולה. הגולם הזה משפיע על סדרי שלטון, זה ברור, אבל זה לא משנה מי הבעלים, מי היו"ר, מי המנכ"ל ובאיזה בנק.
קינן הוא אדם שמרן. מדבר בשפה של הבנק וחי לפי הקודים של הבנק. נזהר כמו מאש מחשיפה, מודע היטב לרוח התקופה. בעבר לא היה אירוע חברתי גדול של האלפיון והשלטון, שהוא לא היה מתייצב אליו. כיום הוא מדיר רגליו מהם. לאלה שהוא מרגיש מחויב, כמו אירועים של אנשים הקרובים באמת אליו מאותו מילייה נוצץ, יגיע, ישים את הצ'ק בתיבה, ילחץ יד וישוב על עקבותיו במהרה.
.
צילום: דודו בכר, 'הארץ'
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את "גיליון המשפיעים" של 'ליברל' במתנה עד הבית
