50 שנים של בדידות // יונתן שם־אור על 'ששת הימים'

0

זה היה הכי קרוב ליציאת מצרים. עם שלם נלכד והולך לאבדון. לפניו הים המטביע, מאחוריו פרשי פרעה, והעתיד הוודאי הוא מוות. ככה הרגישו כמעט שלושת מיליון היהודים במדינת ישראל הצעירה, וככה הרגיש עולם שלם שהביט, מוכה פליאה, באירוע נשגב, כמעט גדול מדי להבנה אנושית. רק שבוע קודם היה נדמה שהמדינה של היהודים, בקושי בת 19, מסיימת את חייה במופע אלימות ערבי שלא נראה על האדמות האלה מאז ימי צלאח א־דין. שישה ימים אחר כך, האימפריה העברית השתרעה מהחרמון עד תעלת סואץ, מנהר הירדן ועד מצרי טיראן, וכל צבאות ערב קבורים בחול, שרופים, מפורקים, מוכים. זה נראה כמו נס. זה הרגיש כמו נס. כאילו כולם חוו והשתתפו באירוע שחרג מחוקי הטבע.

אבל חוץ משלמה גורן, הרב הצבאי הראשי, שהזדנב אחרי החיילים עם זקן לבן מתנפנף וספר תורה, ותקע בשופר כמו יהושע בן נון, האנשים לא התחילו לנשק מזוזות. הארץ הייתה חילונית, הממסד היה של המערך, מפא"י, המשק היה שייך להסתדרות ולממשלה. בטח, אמרו האנשים, זה נס, רק שהמלאכים שישבו במטוסי הברזל באו מהקיבוצים, ואלוהים הוא בן המושב עם הרטייה על העין.

שבוע לפני כן הם היו במצב של דיכאון קיומי חרדתי. פליטי שואה אספו גלולות כדי לבלוע אותן לפני שהחיילים המצרים פורצים להם את הדלת. הרבנות הצבאית הכשירה, בלילה, את גן העצמאות בתל אביב בתור בית קברות לאלפי הרוגים. עכשיו, המאניה החליפה את הדפרסיה. ישראל היא מעצמת־על. מי יכול עלינו.

פה ושם היו כמה קולות אחרים. ישעיהו ליבוביץ התנבא שהניצחון הזה יביא עלינו חורבן, ומוכרחים לצאת מהר מכל הקולוניות החדשות. חנוך לוין העלה את 'את ואני והמלחמה הבאה', ערב מערכונים שהבהיל את הצופים ברעיונות כפירה, כאילו הגנרלים של צה"ל מקריבים את הבנים למען תהילה אישית. וכמה ניאו־מרקסיסטים מתנועת 'מצפן' ששתו קוניאק אצל האדון קופ בקפה טעמון בירושלים, יצאו משם אל הלילה הקר כדי ללכלך קירות עם סיסמאות 'הלאה הכיבוש'. אבל אלה היו אדוות לא מורגשות בתוך הגלים הגואים של הערצת הצבא העברי המנצח.

בימים ההם, איש לא התעסק בעובדות. את מי זה עניין שהמלחמה הזו נדחפה בידי שני אנשים. מי שם לב שבעצם תקופת החרדה שלפני המלחמה הייתה ההזדמנות של כמה אנשים שכשלו בבחירות לשנות את החלטת הבוחרים. שבוע לפני שמכשירי הקשר זמזמו את פקודת הקרב "סדין אדום", התחוללה במדינת ישראל הפיכה. עם התוצאות שלה אנחנו חיים עד עצם היום הזה.

 

מדינה נורמלית

עד מלחמת ששת הימים היו בישראל שלושה שרי ביטחון. רק לאחד מהם, דוד בן־גוריון, היה בכלל איזה עבר של טירונות בצבא (הטורקי). השניים האחרים, פנחס לבון ולוי אשכול, היו עסקנים שצמחו בהסתדרות. פקידים. מפא"יניקים. אשכול – במלעיל, בניגון גלותי – היה ראש הממשלה שהחליף את בן־גוריון. היפוכו של האיש הזקן עם הרעמה והחזון. בורח מעימותים. מתלוצץ. מחפש פשרות. הבדיחה עליו הייתה שלשאלת המלצרית "קפה או תה?" הוא עונה בתשובה – "חצי־חצי". בדיחה אחת מתוך מאות. באמצע שנות ה־60 ספרוני 'כל בדיחות אשכול' היו רב־מכר בדוכני העיתונים. מבוגר, מקריח, ממושקף, שדיבר יידיש מתובלת בעברית, כדי שגם הצברים יבינו משהו. והוא בדיוק התחתן, בפעם השלישית, עם מרים. ספרנית הכנסת, וצעירה ממנו כמעט ב־30 שנה. זה לא מיק ג'אגר. זה הופשטטר של קישון, מהוועד הפועל.

בן־גוריון לא סבל אותו. בעצם, למרות שכל פעם אהב להתפטר קצת מתפקיד ראש הממשלה, הזועף משדה בוקר תמיד ראה את עצמו כמין קדאפי. אחד שלא צריך תואר רשמי כדי לשלוט. עם משה שרת זה עבד. כאשר אשכול הגיע, בן־גוריון כבר התאים לגמרי לכינוי העממי שלו. הוא באמת היה זקן, כמעט בן 80, אבל קנאי ונקמן כמו תמיד. אבל עכשיו, מפא"י ואשכול חדלו להקשיב לו. הפתרון שלו היה הריסת המפלגה שבנה. הוא הקים את רפ"י, שהורכבה מאלה שנקראו "צעירי מפא"י". אנשים בני קרוב ל־50 – ויותר – שלא השתלבו גבוה בממסד העסקנים של אשכול, פנחס ספיר וגולדה מאיר. משה דיין, שמעון פרס, טדי קולק, יוסף אלמוגי. החלום של בן־גוריון התרסק בבחירות 1965 יחד עם המפלגה החדשה. 10 מנדטים. המערך של אשכול, עם 45, הרכיב את הממשלה. רפ"י, עם בן־גוריון והצעירים השאפתנים, הלכו לאופוזיציה.

זו הייתה תקופה קשה. אף שאשכול רופף קצת את לפיתת הסוציאליזם האידיאולוגי הקדום. ספיר, שר האוצר שלו, התחיל לחלק את אוצרות המדינה לכל מיני מקורבים שנעשו מיד טייקונים, באותה שיטה שהרוסים עשו את זה שנים אחר כך. פתאום, אנשים התחילו לצרוך. קנו מכוניות, וילות, מוצרי חשמל, אופנה, אוכל טוב. הצמיחה המהירה הפחידה את הקברניטים. מתוך חוסר הבנה, שלא לומר סתם טיפשות, הם החליטו שצריך לקרר את הכלכלה הפורחת. קראו לזה מיתון. עשו פיחות. המשק קרס. האבטלה השתוללה. רבים ירדו מהארץ. אמרו אז שהאחרון שיוצא משדה התעופה בלוד מתבקש לכבות האור.

אבל זה היה רק באמפר בדרך החדשה של המדינה החילונית, הנורמלית, שניסתה לפלס דרך מסוציאליזם נוקשה ומלחמה אל העידן החדש. בלי מליצות של ציונות, בלי מטרה היסטורית. סתם. ארץ קטנה שהפנתה מבט למערב וניסתה ליישר קו. הצעירים שמעו את הביטלס. החיילים שירתו רק שנתיים וחודשיים. תכננו עתידות. פתאום, גמאל עבד אל־נאצר הסתבך עם ההצהרות שלו, ומכל מיני סיבות שעד עצם היום הזה לא באמת מובנות, הזרים את הצבא המצרי לסיני והתחיל לתופף על החזה שלו כמו גורילה. נשמיד את ישראל, צווח, נמחק אותה מהאדמה. בישראל נבהלו. אחרי מבצע סיני חצי האי פורז, כוחות האו"ם שמרו על קיום ההסכם; ומצרי טיראן, בואכה נמל אילת, היו פתוחים. עכשיו, אמרו שנאצר הולך לחנוק את ישראל ולסגור לה את נמל הנפט.

"הוא מעולם לא סגר את המְצרים", אורי אבנרי, אז חבר כנסת, משחזר, "אף פעם".

אבל העניינים יצאו משליטה. מול דיוויזיות מצריות שנערכות על הגבול המערבי של הנגב, נאלצה ישראל לגייס את כל צבא המילואים. גם אם נאצר לא יתקוף, כולם הבינו, גם אם, כמו שעשה, רק יתחפר שם במערכי הגנה, ישראל לא יכולה לעמוד במעמסה הזאת על המשק. או שהמעצמות יחזירו את הצבא המצרי הביתה, או שישראל תיאלץ לתקוף. ארה"ב עדיין לא הייתה מעצמת האם נותנת החסות. המטוסים של צה"ל היו צרפתיים, הטנקים אנגליים, הרובים בלגיים. לינדון ג'ונסון, מסובך בווייטנאם, ישב בשקט. ברית המועצות תדלקה את המצרים בסיפורי בדים על כוחות צה"ל שמתכוונים לתקוף את סוריה, ובעצמה הכינה דיוויזיה מוצנחת שתשתלט על דרום הנגב. כוחות האו"ם הסתלקו. דבר לא יכול היה למנוע את המלחמה.

שני הגיסים

הכור הגרעיני בדימונה כבר פעל. מקורות זרים סיפרו שבימי ההמתנה – שלושה שבועות של גיוס המילואים – הגיע שמעון פרס לראש הממשלה עם הצעה. בוא נבצע הדגמה, אמר בונה הכור, המצרים ייבהלו ויסתלקו. אשכול לא התפתה לזרוק לאשפה את העמימות הגרעינית. דה גול, שסיפק את הכור, הזהיר את ישראל לא לפתוח בהתקפה. אולי פחד מהשימוש בידע. אולי הכין לעצמו אליבי למלחמת העולם שתפרוץ. זה הכור שלי, אבל אסרתי עליהם לזוז. אני לא בעסק.

לישראל, על פי אותם מקורות זרים, כבר היו פצצות אטום. ישראל לא ניצבה בפני שום איום קיומי, אבל הציבור לא ידע. הוא שמע את נאצר, ראה את הגייסות ונכנס לפאניקה. הציבור גם לא ידע על תכניות המלחמה של המטה הכללי. שם, בקריה, ראש אגף המבצעים עזר ויצמן הסתובב כמו שיכור (ויש אומרים: למה כמו) ודחק בשר הממונה לתת את הפקודה לזוז. מאחוריו עמדו כמעט כל אלופי המטה הכללי. הם ידעו מה שהציבור לא הבין. במשך שנים, עוד כשהיה מפקד חיל האוויר, עזר הכין את הצבא למבצע ה־200. זה, בערך, מספר מטוסי הקרב שהיו. הם ימריאו בבוקר, עם השמש בזנב, וישמידו במשך כמה שעות את כל המטוסים המצריים והסוריים על הקרקע. אחר כך, זה עניין של כלום לגמור להם מהשמים גם את הטנקים ואת החי"ר, שמפוזרים במדבר הפתוח כמו מטרות אימונים ענקיות.

ההיסטוריה מספרת על ההססנות של אשכול, על נאום הגמגום, על ההתמוטטות של יצחק רבין. רק מעט מאוד מקורבים שעדיין איתנו יכולים לשחזר את המהלכים. סודות של הפיכה לא נמסרים גם יובל שנים אחרי. פרס, כמו תמיד, איתר את ההזדמנות. אפשר להכניס את רפ"י לממשלה, אבל זה מצריך מהלך מקדים. הם נחשבו לבוגדים. המפא"יניקים יוכלו לבלוע את זה רק אם מישהו מנודה מהם ייכנס לממשלת החירום. גח"ל. בימים ההם, בגין בקבינט נתפס כמו חנין זועבי כשרת חוץ. לאשכול לא הייתה ברירה. הוא היה המאמן שאיבד גם את האוהדים, ובעיקר את חדר ההלבשה. המטה הכללי של צה"ל. האלופים רצו מוביל אחר. הוא עוד ניסה להשחיל לתפקיד את יגאל אלון, אבל מנחם בגין, בפעם הראשונה בחייו שר, התעקש על התכנית של פרס ועייזר. שר הביטחון יהיה משה דיין.

ויצמן ודיין. שני גיסים, שונים מאוד. עזר היה אופטימי, נלהב, דברן, אוהב שתייה וחברה. דיין היה פסימי, כמעט דיכאוני, לא סובל אף אחד, ונהג להתבודד עם ספרים, עתיקות וכל אישה שנקלעה בדרכו. ויצמן היה טייס בצבא הבריטי, דיין היה לוחם חי"ר בפלמ"ח, בהגנה ובצה"ל; אבל שניהם היו ילידי הארץ, חכמים מאוד, נסיכי הציונות, מלאי כריזמה, התוצרים האולטימטיביים של המהפכה העברית, הכי שונים מיהודי הגולה.

משה דיין מעולם לא ביקש דבר. מהות הנסיך שלו גרמה לכל המעריצים לעבוד עבורו. בגין, פרס והגיס מהצבא הכניסו אותו למשרד הביטחון, שבוע לפני שהמלחמה התחילה. רק שבוע. הכוחות כבר היו ערוכים, הפקודות היו מוכנות. כאשר התמנה, החיילים בעמדות רקדו. המלחמה עצמה נוהלה בלי שום מעורבות אמיתית שלו, חוץ מכמה נגיעות ששינו את ההיסטוריה. הוא אישר לצבא הלהוט לטרוף גם את ירדן וגם את סוריה, למרות שלא באמת איימו על ישראל. ביום הראשון, כאשר המצרים דיווחו שקרים ובדותות על ניצחונות ענק, הן עשו קצת פעולות של השתתפות. מס כדי לקבל חלק מהשלל. הפגזות מרחוק, קצת סיורים חוצי גבול, שום דבר רציני. לדיין זה היה תירוץ מספיק כדי לתת לצבא היתר לתקוף גם אותן. לתקן את קווי הפסקת האש הפתלתלים מ־49', ולקחת מהסורים את הרמה. אם אפשר, למה לא.

 

האימפריה החדשה

תוצאות ההפיכה התגלו מיד אחרי המלחמה. דיין, שהוכרז כמנצח הגדול, ניהל את המדינה. הממשלה, על פי עצתו, החליטה שהשטחים שנכבשו הם פיקדון לשלום. לא כולם, כמובן. מזרח ירושלים סופחה למערב העיר, שהונהגה בידי עוד חבר מרפ"י. ראש העיר טדי קולק.

מירון בנבנישתי עבד אז בעירייה. "השטח המוניציפלי של ירושלים הירדנית היה 6,000 דונם. אנחנו סיפחנו 60 אלף. פי עשרה".

גם בעיר העתיקה דיין קבע עובדות. הוא הוריד את דגל ישראל שהלוחמים הניפו על כיפת הסלע, והחזיר את השליטה על הר הבית לידי הווקף המוסלמי. כאיזון, הוא שלח דחפורים כדי שיהרסו את שכונת המוגרבים שהייתה צמודה לכותל המערבי. הם הותירו למבקרים רק סמטה צרה מתחת לאבנים הגדולות. כמעט 150 בתים מאוכלסים במשפחות וילדים עמדו שם 800 שנה. רחבת הענק שנמצאת היום נוצרה בלילה אחד של פשיטת דחפורים. בלי החלטת ממשלה, בלי בית משפט, בלי כלום. דיין ציווה, וזהו. "חלק מהאנשים ברחו", בנבנישתי מספר, "חלק שוכנו בבתים אחרים, והיו שקיבלו פיצוי".

חוץ מזה, נוסדה ההתנחלות הראשונה. זה קרה פחות משלושה שבועות אחרי תום המלחמה. לא אנשים עם כיפות. לא נערי גבעות עם פאות. אנשי ההתיישבות העובדת. קיבוצניקים יעילים מהגליל מטפסים לרמה שהתרוקנה לגמרי מ־100 אלף הסורים שפעם ישבו שם (חוץ מהדרוזים שנותרו בכפרי הצפון), ומתמקמים במחנה צבאי נטוש ליד קונטרה. התירוץ היה איסוף הבקר הנטוש ששוטט על אדמות הבזלת. כך נוסד היישוב הראשון מעבר לקו הירוק. קיבוץ מרום גולן. עד סוף 1968 הצטרפו אליו עוד חמישה קיבוצים ומושבים ברמה, יישובי גוש עציון שנבנו מחדש אחרי שנפלו במלחמת העצמאות, ועוד כמה היאחזויות בבקעת הירדן. מפת הקבע משורטטת. הגדה המערבית נמצאת מחוץ לתחום ההתפשטות. גם בסיני מקפידים לא לבנות שום יישוב קבע.

בניית האימפריה מתאפשרת בגלל ועידת חרטום. כמעט כל מנהיגי מדינות ערב מתכנסים בסודן אחרי המלחמה, רבים ביניהם וחשדנים כמו תמיד, אבל מסכמים את הכינוס בהחלטה משולשת. לא משא ומתן עם ישראל, לא הכרה, לא שלום. בירושלים חוככים ידיים. יופי. אין עם מי לדבר.

מונומנט יהודי, סימבוליות נוצרית

רוברט קאפה צילם את החייל הנופל במלחמת האזרחים בספרד. ג'ו רוזנטל הנציח את הנפת הדגל האמריקאי על פסגת איוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה. דוד רובינגר צילם את איציק יפעת מיד אחרי שחטיבת המילואים של הצנחנים הגיעה לכותל המערבי. כמו כל צילומי המלחמה הגדולים, גם המעמד הזה תופס, בהבזק נדיר, את כל שכבות העומק של האירוע.

הצילום הזה כבש את העולם. צעיר שָׁטֶני, יפה תואר, ניצב בתום הקרב מול הכותל, מרים עיניים כחולות אל אבני הענק מעליו. בדיוק כמו בכנסייה הוא מסיר את כיסוי הראש, הקסדה, ואוחז אותה בשתי ידיים על החזה. השניים לידו, כהים, עם זיפים, סטטיסטים, נותרים עם הקסדות. הוא הגיבור. העיניים עליו. צנחן שנראה כמו כוכב קולנוע גוי. אלה הישראלים, העולם פער פה מעריץ, לא היהודים שאנחנו מכירים מהבית. וואו.

אצל הישראלים נחקק משהו אחר ודומה. משהו שעוד לא נהגה במחשבות ברורות התחיל להתגבש. אשכנזי, צנחן, חילוני שמוריד את הכובע ליד המקום הכי קדוש ליהודים. כמעט כל המצביאים של המלחמה הזאת היו אשכנזים. המון טייסים, שקיבלו את מרבית הקרדיט על מופע הנס, היו בני קיבוצים ומושבים. אז, בימי האופוריה, איש מהם עדיין לא נתפס כבוגד. עוד לא. השמאל הוותיק, יחד עם כמה יוצאי האצ"ל והלח"י, אפילו הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. נשים וגברים בגיל העמידה, ויותר, שזכרו גם את ימי הקושי של מלחמת העצמאות וגם את תסיסת הנעורים באותם זמנים, הערו לתוכם את הישגי הצבא כמו ויאגרה מזקיפת נשמה. נתן אלתרמן ומשה שמיר, נעמי שמר וחיים גורי.

ישראלים שהסתובבו בעולם התקבלו כאילו היו איציק יפעת, שבעצמו נסע ללמוד רפואה באיטליה. מתנדבים ומתנדבות ממדינות המערב זרמו לקיבוצים כדי להתחכך בכל דרך אפשרית עם גזע המופלאים שצמח פה. אלופי הפיקודים, הברונים הגדולים של האימפריה, התחרו ביניהם. במבצעים צבאיים שהזמנים והגבולות החדשים זימנו בלי סוף, בכנסי ענק ראוותניים, ובלהקות הצבאיות שהשתלטו על כל שידורי הרדיו ועל מדורי הבידור. הן שרו להמונים את פזמוני העוצמה והעזוז. שמאלנים כמו ירון לונדון חיברו להן את 'מרדף', יורם טהרלב מהקיבוץ כתב את 'שירו של צנחן' ואת הלהיטים של שלמה ארצי בלהקת חיל הים, ואריק לביא נשבע לרחל אמנו שלעולם לא נעזוב את הקבר שלה בבית לחם.

אבל בלילות הטו־לו־לו, ערבי השירה הפרטיים של חברי הלהקות, הם שרו את פינק פלויד ואת לד זפלין, את 'שיער' ו'ג'יזס קרייסט סופרסטאר', צחקו על האלופים, העבירו ג'וינטים וחגגו אהבה חופשית. תחושת העוצמה של ישראל איפשרה השוואה מיידית עם הסטודנטים של אמריקה. גם לנו יש פתאום ילידים כבושים ומסכנים; גם אנחנו, כמו אמריקה, מתעקשים להדביר עם שלא רוצה אותנו. לאמריקאים יש את ניקסון, לנו את דיין ואת גולדה. יש את מי לשנוא. להם וייטנאם, לנו השטחים. לא במקרה היו אלה השנים שבהן צמח השמאל הישראלי החדש. מצפן, שי"ח, ובסוף, לקראת 73', גם רצ של שולמית אלוני. לא במקרה נולדה אז גם המחאה המזרחית, הפנתרים השחורים של צ'רלי ביטון וכוכבי שמש. זה היה במתאם מלא להתפתחויות הפוליטיות והחברתיות במערב. השליטים של המעצמות הלבנות מדכאים גם את עניי העולם השלישי וגם את המעמדות הדפוקים בבית. ואנחנו, בעיני עצמנו, היינו מעצמה עולמית. דפקנו את גל הערבים בפחות משבוע או לא? איפה אמריקה ואיפה אנחנו.

שעת האלוהים

הציונות הדתית התנפלה על היום השביעי של מלחמת ששת הימים כמו על סעודת שבת שמעולם לא טעמה. עד שהסדין האדום כיסה את המזרח התיכון, האנשים שלה היו ילדי הכאפות של שני המחנות העוינים בארץ. החרדים, שתיעבו את המדינה, בזו להם על חיקוי נלעג של הליכות הציונים. מושאי ההערצה שלהם, אנשי ההתיישבות העובדת, התייחסו אליהם בניכור פטרוני. היו להם כמה קיבוצים לא חשובים, תנועת נוער, בני עקיבא, ומנהיג אחד, יוסף בורג, שהיה פרגמטי, פשרן וחכם. צוער עם כיפה בבה"ד 1 היה אז תופעת טבע. קציני הדת החיוורים של יחידות השדה לא העזו להטריד את המפקדים בשטחי האימפריה שצדו ואכלו חיות בר; ומש"קי דת שאיימו בתלונה על מ"פים שלקחו את החבר'ה לטיולי שטח בשבתות, חטפו, במקרה הטוב, רק התעלמות ושאגות צחוק.

היום השביעי להפיכה סיפק את ההזדמנות הגדולה. מפת ההתיישבות של דיין, שלא כללה את הגדה המערבית, הייתה ההזדמנות הגדולה לגאולה ותיקון. זו שעתם. הנקמה מגיעה. גם בחרדים, גם בקיבוצניקים. זה התחיל במזנון למבקרים במערת המכפלה, התפתח לליל סדר במלון פארק בחברון, גדל למגורי קבע זמניים בבניין הממשל הצבאי, והסתיים בקריית ארבע. משה לוינגר, בני קצובר, חיים דרוקמן. שם הם צמחו. דיין לא אהב אותם, אבל אישר. בדיעבד.

רק מלחמה חדשה, נוספת, שהפתיעה את ישראל וסיימה את שלטון דיין, איפשרה לבני הציונות הדתית להתחיל למלא את הגדה המערבית בהתנחלויות. מוטי אשכנזי, שחזר מקרבות יום הכיפורים ועמד עם שלטים מול בניין הממשלה, הצליח לסלק את האדם שמנע עד אז את בליעת הגדה. זו הייתה מלחמה מוצלחת, מדהימה בהרבה מזו שהתקיימה רק שש שנים וחצי קודם לכן. בלי מכת מנע, מופתע לגמרי, עם המכנסיים תחובים במעמקי הקיטבג בארון, הצליח צה"ל לנצח שוב את מצרים ואת סוריה. הפעם זה ארך יותר משישה ימים, יותר חיילים נפגעו והרבה יותר מטוסים אבדו, אבל מהבחינה הצבאית, ההישג היה הרבה יותר גדול.

זו לא הייתה מלחמת ששת הימים. את האופוריה ההיא החליפה חמיצות. מאז אותם ימים מופלאים של קיץ 67', כל המלחמות של ישראל נמדדות רק לפיהם. כל מה שמושג ביותר זמן, כל מה שמתנהל בקושי רב יותר, מקבל את התואר "מחדל", ונשפט בוועדת חקירה ובדו"חות מבקר. יום הכיפורים, לבנון הראשונה, לבנון השנייה, 'עמוד ענן', 'צוק איתן'. אם הערבים לא מורידים את הנעליים ובורחים עם ידיים למעלה, מישהו פישל.

 

עד המלחמה, מאז המלחמה

עד מלחמת ששת הימים, שרי הביטחון לא הגיעו מהצבא. מאז, מתוך 15 אנשים שמילאו את התפקיד, תשעה היו קצינים בכירים מאוד. חמישה רמטכ"לים, שלושה אלופים, ותת־אלוף אחד. מאז, גם שלושה ראשי ממשלה הגיעו משולחן המטכ"ל. עד אז משוחררי הצבא הלכו בעיקר לאקדמיה או לכל מיני משרות ניהול ברמה בינונית במפעלי ההסתדרות. מאז, השירות הצבאי הבכיר הוא תנור אפייה שממנו מוציאים פוליטיקאים, וגם מנהלים בכירים במשק.

עד מלחמת ששת הימים, השמאל לא הצליח למצוא לעצמו תוכן מדיני ממשי. מאז, סיום השליטה על בני עם אחר הוא העניין העיקרי שלו.

עד מלחמת ששת הימים, הציונות הדתית הייתה כלום וחצי. מאז, היא הכוח המוביל של הימין. מכיוון שהימין שולט, היא גם הקטר שגורר אחריו את כל המדינה.

עד מלחמת ששת הימים, בני עדות המזרח ניסו להתערות בחברה הישראלית, החליפו את שמות המשפחה, לחמו במבטא, אימצו את ערכי הציונות החילונית, וקיבלו בטבעיות את עליונות החברה הקולטת. מאז, התעוררה הזהות המזרחית. אנחנו לא הצנחן הבלונדיני מהכותל. במקרה הטוב, אם אנחנו בכלל הולכים לקרבי, אנחנו גולני, גבעתי ומשמר הגבול.

עד מלחמת ששת הימים, הארגון לשחרור פלסטין היה תנועה פוליטית זניחה, שתופעלה על ידי כמה מדינות ערביות. מאז, היא מצאה לעצמה את סיבת הקיום שלה. פלסטין שחלמה לשחרר לפני ששת הימים הייתה יפו וחיפה, אשדוד וטבריה, צפת ועכו. רק אחריה המיקוד עבר לגדה ולעזה. רק אחריה, ובגללה, היא בכלל צמחה לתנועת שחרור לאומי אמיתית.

עד מלחמת ששת הימים, ישראל הייתה מדינה קטנה, שחיה בשולי התודעה העולמית, ועניינה, אולי, את היהודים בתפוצות. מאז המלחמה היא קודמה לראש סדר היום של העולם. בהתחלה בתור גיבורה נערצת, אבל די מהר הוגדרה כמעצמה המדכאת האחרונה של המערב.

 –

השלב הסופי

הצבא עמד בחזית ההפיכה של 67', הצבא ישלם את מחיר הכישלון של יום הכיפורים. ועדת אגרנט, שתחקרה – אם אפשר לכנות ככה את התשאולים התמוהים של האנשים שהתבקשו לבדוק מה בדיוק קרה – קבעה שהמחדל שייך ללובשי המדים. הרמטכ"ל, דדו, נאלץ לפרוש, אלופים הלכו הביתה, וגם שר הביטחון, דיין, למרות שלא הואשם שם בכלום, נאלץ ללכת. אף אחד לא בא בטענות לראש הממשלה. מה אתם רוצים ממני, גולדה התחסדה והיתממה במבטא המאנפף שלה, כל האלופים הגדולים, כל הגנרלים אמרו לי שהכל בסדר. איך יכולתי לחשוב אחרת?

כהונה קצרה של רבין, ושוב בחירות. עשר שנים בדיוק אחרי שהתחילה הפיכת 67', שלושת מחולליה העיקריים מגיעים לשלטון. מנחם בגין הופך לראש ממשלה; מנצח הבחירות והפרזנטור של הליכוד החדש, עזר ויצמן, נכנס למשרד הביטחון; ומשה דיין מתבקש לכהן בתור שר החוץ.

גם כאן, הגיס בעניינים. גם עכשיו, יש תכניות הופכות עולם. גם עכשיו, פורשים על המזרח התיכון מפה חדשה. בעקבות מהלכים של דיין, מצרים חותמת על שלום עם ישראל, בלי פתרון הבעיה הפלסטינית. בגין מתיר לציונות הדתית להקים יישובים בגדה. זו ארץ אבותינו, הוא מחמם את עצמו, ולפלסטינים שחיים שם ניתן אוטונומיה. היום כבר קוראים לזה מדינה מינוס, אבל זה בדיוק אותו רעיון. שהם יאספו את הזבל, ואנחנו נהיה אדוני הארץ. רעיון האוטונומיה של בגין תמיד היה אחיזת עיניים. גם הוא ידע שהמהות המדינית הזאת מתקיימת כאשר לאנשיה יש עודף זכויות, לא פחות. הסקוטים והקטלונים, הבסקים והוולשים הם גם אזרחי המדינה הגדולה, וגם, בנוסף, נהנים מזכויות של מיעוט לאומי. שפה, פרלמנט, מטבע, אפילו ייצוג נפרד בתחרויות ספורט, תחת דגל שלהן. לפלסטינים אף אחד לא מציע אזרחות.

**********

הסמלים של הפת"ח ושל האצ"ל דומים למדי. מפה של ארץ ישראל – ורובה. אצל הפת"ח, שמסתפק רק בשטח ממערב לירדן, יש שניים, אבל זה אותו מסר. ארגון צבאי לאומי, שישחרר את המולדת הכבושה בכוח הנשק. כאשר תנועת החרות הוקמה, היא הותירה לעצמה את הסמל. ב־1977 הגיעו מנחם בגין והליכוד לשלטון, הגדה הייתה בשליטת הצבא הישראלי, ובכל זאת, האדם שהנהיג את האצ"ל לא סיפח אותה. זה היה מחיר השלום עם המצרים. מחיר זמני, בגין חשב לעצמו. בינתיים נתנחל. נבנה יישובים. יגיעו עולים. חלק מהפלסטינים יעזבו ויהגרו מפה. נסתדר, כמו שתמיד הסתדרנו, מאז שהקמנו כאן את היישוב הראשון.

זו הייתה מחשבה משונה. כאילו הרב הראשי מתחיל לדבר בשבחי ישו. כאילו דונלד טראמפ נואם בזכות המהגרים ממקסיקו. כפירה מוחלטת. בגין הגיע מזרם שלא הקים קיבוצים ומושבים. לא העלה בן־לילה את יישובי חומה ומגדל שיקבעו את קווי הגבול. האסטרטגיה של התנועה הסוציאליסטית, פרגמטיזם עקשני שמתנהל עם עוד עז ועוד דונם רק איפה שאפשר ורק מתי שאפשר, הייתה, בעיני הרביזיוניסטים, טקטיקה עלובה, פחדנית, קמעונאית, גלותית. אנחנו, אמרו באצ"ל, הולכים רק בגדולות. באותו לילה של כ"ט בנובמבר, כשההמונים יצאו לרקוד ברחובות כדי לחגוג את הכרת העולם בזכות היהודים למדינה, הרביזיוניסטים נשארו בבית וקרעו את הבגדים. האו"ם נתן לנו דיסנילנד, איפה ארץ האבות המובטחת, איפה שתי הגדות.

והנה, פתאום בגין מתחפש לתנועה האויבת מפעם. במקום הצעירים עם הכאפיות והמכנסיים הקצרים שרקדו עם הבנות, שרו בלילות את שירי השחר החדש ובבוקר הלכו לעבוד את האדמה, הוא משתמש בצעירים אחרים. גם הם שרים. גם הם רוקדים, אבל אחרת. שירי בית כנסת ותפילות. והבנות מכינות להן במטבח סעודות כשרות.

בני הציונות הדתית התנפלו על המשימה. הציונים החדשים זה אנחנו. סוף־סוף, צעירים כמו אורי אריאל, שגדל בקיבוץ הדתי טירת צבי, יכולים לרוץ קדימה ולעמוד בראש השיירה. פתאום גם להם יש גרעין חלוצי, מישור אדומים. פתאום גם הם מקימים יישוב, מעלה אדומים. אבל בתוך הלהט החלוצי של העדלאידע החדשה – דתיים צעירים בסוף שנות ה־70 מתחפשים לקיבוצניקים של שנות ה־30 וה־40 – נוצרת אידיאולוגיה אחרת. לא של האצ"ל, עם שתי הגדות של מלכות ישראל השלישית, לא של בן־גוריון והמפא"יניקים שרצו ליישב את הארץ כדי לתת ממשות ותוכן ריאלי לרעיון ההגדרה העצמית של העם העברי המתחדש. רבנים משיחיים מעצבים את התודעה. ששת הימים הייתה נס גלוי, אלוהים בכבודו ובעצמו לחם למעננו, ואל לנו לבגוד בו שוב. עקירת יישוב היא חטא העגל. זו הארץ של אלוהים, ואנחנו, בניו, מצווים לרשת אותה. אלה ימות המשיח. התביעה הציונית העתיקה מימים ימימה, הדרישה להגדרה עצמית על פי משפט האומות, מתחלפת בתפיסה חדשה. הארץ שלנו לא כי לכל עם מגיעה פיסת אדמה שעליה יוכל לממש את עצמו, אלא מפני שאלוהים ציווה. עובדה. תפתחו את הספר. כתוב בתורה.

צבא המתנחלים של בגין לא מגיע מהמחנה שלו. הליכודניקים לא עוזבים את עיירות הפריפריה ואת השכונות העניות והולכים להתיישב על הרי החושך. איכשהו, זה נראה להם עוד עסק של אשכנזים. לבנבנים שיודעים למצוץ טוב־טוב את הממשלה. בשבילם, בגין מוצא את אוצר הזהב הגדול. הוא מתגלה מיד ומנצנץ במי נהר ההתנגדות הפלסטינית. הערבים, מטיף בגין, לא רצו אותנו ביפו ובדגניה, והם לא רוצים אותנו גם כאן. בערב אין כל חדש. הערבי הוא האויב.

יש הרבה הבדלים בין הימין והשמאל. החשוב שבהם נוגע להגדרה העצמית. השמאל עוסק כל הזמן בשיוף ההגדרה הזאת, בעדכון שלה ובהתאמה שלה לסביבה. השמאל מגדיר את עצמו בעזרת מערכת של אבחנות ליברליות, שכולן נובעות מקידוש חיי הפרט והמון החירויות שנלוות לכך. גם החירות של היריבים להתנגד לו. הימין, לעומת זאת, תמיד מגדיר את עצמו בעזרת קבוצת שיוך, שמאופיינת בשוני מקבוצות אחרות. ככל שהשוני גדול יותר, תחושת ההשתייכות לקבוצה שלך עולה. ככל שהקבוצה השנייה נתפסת כאויב, כך קל יותר ללכוד אותך בכבלים של נאמנות למחנה שלך. הימין חייב אויב. תמיד. בכל מקום, בכל זמן בהיסטוריה. שלום הוא מצב שמחסל ומטשטש את השיוך הקבוצתי, ולכן כל ימין, בכל מקום, מחפש מלחמות ואויבים.

רק שמאלנים מבכים את המצב הסטטי שבו ישראל לכודה כבר 50 שנה. אבל בלי אויב קבוע, כזה שהגדה ממשיכה לנפק לנו, הימין הישראלי יתחסל. ומה שבגין תפס, נתניהו רק שכלל.

ישראל ויהודה. סוף דבר

ויצמן, דיין, בגין. זו השלישייה שהובילה את הפיכת 67'. דיין, האדם המשמעותי ביניהם, היה הפסיבי במחולליה. אבל כשהגיע לעמדת הכוח, עיצב תוך כדי תנועה את יעדי המלחמה, קבע את גבולות הארץ ותחם את מפת ההתיישבות. מאז בן־גוריון ועד עצם היום הזה לא היה אדם אחד שכל כך השפיע כאן על המציאות. כאשר עזר ויצמן הוביל את קמפיין הליכוד ב־77', והעניק את השלטון למנחם בגין שהוסתר בקמפיין ההוא מכל המודעות והתשדירים, ברית המהפכנים נראתה חזקה מאי פעם. עזר נכנס למשרד הביטחון, בגין הפך לראש ממשלה, ואז הם קראו לדיין החבול להצטרף אל הצוות המנצח. דיין עוזב את המערך ונכנס, חבר בסיעת יחיד, לממשלה. מתחת לשולחן, היה לו כבר הסכם שלום לא ייאמן עם סאדאת.

ההישג הכי גדול של דיין, הסכם השלום, פירק את ברית ההפיכה. בגין, מבוהל מעצמו, ניסה לפצות את הנפש המסוכסכת שלו וגם את האלקטורט ההמום, בהצהרות ובמעשים שאיימו לחרב את ההצלחה. התעקשות על זוטות אחרונות מול המצרים, והתחלת התיישבות מסיבית בגדה. דיין הולך הביתה. הוא מעולם לא ממש נלחם על העמדות שלו. תרצו – תעשו, לא רוצים – אני לא פה. ביי. שנה אחר כך, גם עזר מתפטר. הסיבות דומות. בגין, שהיה רק ספיח – הכרחי – להפיכת 67', נותר עכשיו לבד. במקום דיין ועזר, הוא מתבוסס עכשיו בהערצה לגנרל אחר, שרון, שסוחב אותו למלחמה עקומה בלבנון. ב־83' גם בגין "אינו יכול עוד", ומסתגר בבית, מוכה דיכאון, עד מותו.

כאשר התחוללה הפיכת 67', הדמוגרפיה של ישראל כבר לא דמתה לזו של ראשית ימי המדינה. אז, עדות המזרח היוו רק 15% מהאוכלוסייה. אז, הדתיים והחרדים היו פסיק ורבע. בששת הימים, שפרצה אחרי העליות הגדולות מצפון אפריקה וממדינות האסלאם, המאזן העדתי כבר השתווה. הרצון של בגין וממשיכיו לשמור על הגדה ולשמר את תושביה הערבים כאויב נצחי, כופפו ועיוותו את האידיאולוגיה הציונית. החילונים שבנו את המדינה וכבשו את השטחים הם חיילים של אלוהים. איציק יפעת, הצנחן שהפנט את העולם, כמו כל הטייסים מהקיבוץ, היו בסך הכל מכשירים של הכל־יכול. זה שהם לא תופסים את זה, העובדה שהם מסרבים להאמין, הופכת אותם עכשיו לבוגדים.

המרמרת המזרחית, מוזנת בידי עסקני ימין, מצאה לעצמה בן ברית אשכנזי, גם הוא הגיע מקרקעית העשייה הגדולה של פעם. יחד הם תוקפים את המנצחות האמיתיות של מפעל התקומה. הצבא. הצנחנים שכבשו את ירושלים, טייסי הקרב שהפליאו את העולם, ואלופי הצבא שפורשים ואומרים בדיוק אותו דבר – אין מה לחפש שם – הפכו לשמאלנים. עכשיו הגיבורים הם חיילים שמתחזקים את הכיבוש ודופקים למחבלים פצועים כדור בראש. הישראלי חזר להיות יהודי. הפלסטיני הנואש שמגיע, חמוש בסכין עלובה כדי לנסות לפגוע בחייל ישראלי חמוש, הוא ערבי שבא לרצוח יהודי. הגוי השיכור והאכזר שמגיע לעיירה ותופס את הרש'לה שמתחבא מתחת למיטה.

אם מלחמת ששת הימים הייתה נס, זה היה נס שנועד למישהו אחר, לא לישראל. רק דיין הפסימי הרגיש, כבר באותם ימי תפארת, כאשר הוריד את הדגל מהר הבית ומנע את יישוב הגדה, שבאותם שישה ימים של יוני 67' נפלה מדינת ישראל. מדינת יהודה קמה.

50 שנים עברו. אט־אט נצבעה ישראל בגוונים שונים מאוד משאר האומות שפעם ניסתה להידמות להן. אט־אט היא מוקעת. אט־אט, משנה לשנה, שרידי החילוניות הציונית מתבצרים בגטו מיואש ובודד, ומשווים ברשת איזה דרכון קל יותר להשיג. הפולני של סבתא, או הרומני של סבא.

גבריאל גרסיה מארקס כבר סיכם את זה באפוס שלו על מקונדו. בהתאמה קלה, זה מתאים גם לנו. עם שנלכד ב־50 שנים של בדידות, לא מקבל הזדמנות שנייה על פני האדמה.

איור: יוסי מדר

שתף