40 שנה למהפך 77': כך השתנתה האומה // יונתן שם־אור

0

זה נראה כמו מלחמת המפסידנים. החבוט הנצחי של מחנה השמאל, שמעון פרס, נגד מנחם בגין, האיש שנולד להפסיד. הסיכויים, כמובן, עבדו לטובת המפלגה שהקימה את המדינה. זו הייתה השנה ה־30 לשלטון הנצח שלה. שלוש שנים לפני כן היא כבר עברה מערכת בחירות אחרי הלם יום הכיפורים, ובכל זאת ניצחה. למה שזה לא יקרה שוב, ב־77'? אחרי האביב תמיד מגיע הקיץ, אחרי שסופרים את הקולות תמיד המערך מרכיב את הממשלה.

חלק מהחסידים של בגין היו בכנסת, אבל הפרלמנט האמיתי שלהם היה מתכנס במזנון קטן, חמש מדרגות מעל קומת הרחוב בבית ז'בוטינסקי. הם קראו לבניין בשמו הראשוני, 'המצודה', שתו כוסות תה שלפעמים חוזקו בקצת קוניאק שנמזג להם מהבקבוק הסודי מאחורי הדלפק, והתעסקו בדברים החשובים באמת. איך מפא"י דפקה אותם, איך אנשי ההגנה הסגירו אותם לבריטים, איך אף חרותניק לא נעשה שגריר, רמטכ"ל, מנכ"ל. איך בשביל לקבל עבודה צריכים להחזיק בפנקס האדום. אפילו גבירים אין לנו, הם קוננו בהשלמה, אולי חוץ מהאדון הכט מהממגורות בחיפה, שהוא בכלל שוויצרי. העשירים היחידים בימין הגיעו מהציונים הכלליים, שאז כבר קראו להם הליברלים. החרותניקים לא אהבו אותם. הם היו בורגנים שלא ידעו את ימי המחתרות. הפרלמנט היה מתפזר בפנים זעופות. במחתרת לא צוחקים. לפעמים, ביום טוב, הם שרו את המנון בית"ר. מגוב ריקבון ועפר, בדם וביזע, יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר.

הם רטנו על מערכת הבחירות. למה לא אומרים את האמת, למה לא מסבירים לנוער מה באמת היה. הם ידעו שאין סיכוי, שהשלטון שלהם יגיע רק אחרי שהמשיח ינחת פה על האדמה, אבל הם השלימו. לכל אחד יש תפקיד במאבק התקומה העברי. התפקיד שלנו, הם אמרו, זה לסבול. תל חי, הם היו נפרדים בברכת השלום של האצ"ל, תל חי.

אלה מהם שהיו גם בפרלמנט השולי, בכנסת, היו אנשים מפוכחים. הם ידעו איך הדברים עובדים. היו להם 39 מנדטים, אבל למערך 51. הפער היה 12 מנדטים. לא ניתן לצליחה. שום דבר, חוץ מכאב הלב הרגיל של מפסידנים כרוניים, לא נראה באופק.

במערך, שמעון פרס התנפל על המתנה שקיבל מדן מרגלית. שלוש שנים לפני כן, כשהפסיד בבחירות הפנימיות ויצחק רבין נבחר להחליף את גולדה המתפטרת, הוא בלע את התבוסה. עכשיו זה הזמן שלו. מרגלית סיפר ב'הארץ' שלראש הממשלה יש חשבון דולרים בבנק אמריקאי. באופן פורמלי, מחזיקת החשבון הייתה אשתו, לאה. אז, זו הייתה עבירה פלילית. בפועל, העבירה האמיתית הייתה יותר אתית, ויותר חמורה. 20 אלף הדולרים שהיו בחשבון, חלק מה־90 שעברו בו, הגיעו לשם כתשלום שגבה רבין עבור הרצאות. החלטורה האמריקאית שנתן (באישור) כאשר היה השגריר הרשמי של המדינה.

הבחירות נקבעו לאמצע חודש מאי. חודשיים לפני יום הקלפי, במרץ, רבין הודיע שלא ירוץ. זו הייתה ממשלת מעבר, הוא לא היה יכול להתפטר, אבל הוא כבר אינו המועמד. המערך החליף את הסוסים בעלייה. פרס מול בגין. גם בקרב בין שני לוזרים, מישהו מוכרח לנצח.

פלפל הארץ

הגיחה הראשונה לפוליטיקה הסתיימה בהתרסקות. עזר ויצמן הספיק להיות רק שמונה חודשים שר התחבורה בממשלת האחדות הראשונה של ישראל, זו שנוסדה לכבוד ששת הימים, כשבגין החליט לפרוש. העילה הייתה תכנית רוג'רס, הסדרים ונסיגה, ולמרות שעזר עדיין היה נץ טורף, אביר החלומות של גאולה כהן, הוא לא רצה לעזוב. זה היה ב־1970. עכשיו, לקראת מערכת הבחירות, בגין מבקש ממנו לחזור.

הנדוניה של ויצמן הייתה אדירה. כולם ידעו שהניצחון של ששת הימים קרה בגלל שחיל האוויר השמיד את כל מטוסי האויב, במבצע שגם בסרטים עוד לא ראו אז. וכולם גם זכרו היטב שבמלחמת המחדל של יום הכיפורים הוא לא היה בכלל בצבא. אולי הוא לא היה גיבור המלחמה כמו אריק שרון, אבל לפחות היה נקי לגמרי. אריק, האיש שבכלל הקים את הליכוד, התמודד בבחירות ההן ברשימה עצמאית, שלומציון. עזר היה הגנרל של הליכוד, גיבור 67', אציל מקומי, ופה גדול. פלפל הארץ. התפקיד שלו היה יושב ראש מטה הבחירות.

עזר ויצמן היה אדם גבוה, יותר מ־1.90 מטר, עם קול עמוק וטון חזק, ובעל לשון ושכל שהתחרו ביניהם. בדרך כלל הגיעו יחד, אבל הרבה פעמים הלשון ניצחה. הוא התנהג כמו הנסיך הפרוע של בית המלוכה, התלוצץ עם כל אחד, וירד על כל אחד. כשדיבר איתך על האידיוט שבדיוק עזב את החדר, צחקת. הוא נתן לך להרגיש, לרגע, כמו בן אצולה, אחד מהטייסת, מהבור, מהממשלה, מהאנשים שמנהלים פה את הכל. לא חשבת שבעוד חמש דקות, כשאתה תצא, הירידה הבאה שלו תהיה על חשבונך. עזר לא היה יורד אל העם. הוא ירד עליו. כשחטפת ממנו הרגשת, משום מה, שהוא מעלה אותך אליו. אולי בגלל הקריצה שהגיעה עם חיוך של עיניים כחולות.

הקסם של ויצמן היה תוצאה של עניין אמיתי בבני אדם, יכולת מיידית לאתר את החולשות שלהם, שכל חד, חוש הומור, ודחף בלתי נשלט להיות כל הזמן במרכז תשומת הלב. כדי להיות במרכז הבמה הוא שיתף בסיפורים, ברכילויות, וביקש ממך עצות. תגידו, הוא היה שואל את הפקידה, את העוזר הזוטר, את הנהג, מה אתה אומר, למנות את רפול לרמטכ"ל?

השולחן שלו היה ריק. לא יומן, לא ניירות, לא עטים. כלום. משטח שנועד להפריד בין כוסית המשקה לרצפה. זהו. הסבלנות שלו החזיקה מעמד כמו מטוס אויב על הכוונת. שניות. הוא לא היה בנוי למצגות, לישיבות, לדיוני עומק. הוא תפס מהר מאוד, ומה שלא תפס, פשוט לא היה קיים. ולמרות זאת, ידעת, זה היה האדם שבנה את החיל הכי מסודר, הכי מאורגן והכי טוב בצבא. הוא עשה את זה בעזרת האנשים שמינה. אלה שהעריצו אותו, שתמיד הרגישו לידו חלק ממשהו גדול מהם. בבחירות ההן, האדם שמעולם לא הובס לא התכוון להפסיד. כדי שזה יצליח לו הוא חיפש, בדיוק כמו בצבא, את האנשים שיעשו את העבודה.

האיש מהסמטה

בסוף שנות ה־70 כבר פעלו כאן כמה משרדי פרסום עדכניים, שתיאמו צעדי ריקוד עם שדרות מדיסון בניו יורק. היו פרסומאים חדשניים, שהבינו את המקצוע. דחף, משרד הפרסום של אליעזר ז'ורבין, היה הגדול בישראל, מחוץ לכל תחרות, אבל מעולם לא נחשב מתוחכם. הוא החזיק בתקציב הפרסום של קוקה קולה, תרגם וגייר לעברית־ישראלית את הפרסומות האמריקאיות, והפעיל רשת של מאות סניפים בכל הארץ שאספו מודעות לוח לעיתונים. זה הוליד תזרים מזומנים עצום, שאיפשר לז'ורבין להחזיק, בין השאר, את הבית הגדול בסביון, מכוניות פאר, נהגים, לשכת ענק ששרים התקנאו בה; וגם פה סגור, שלעולם לא נפתח. הוא היה איש הסודות, כולם עלו לרגל ללשכתו, ושם, בסמטת בית השואבה, לא רחוק מבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, מאחורי דלתות העץ, נכנסו לעולם אחר. משקאות יקרים. קפה בכלי חרסינה. כורסאות וספות עור. לפעמים, הם ראו את אליעזר בוחר בקפידה עט צבעוני מתוך ספל העטים, כותב משהו על כרטיס קטן ומכניס אותו למגירה נעולה. לכל סוד היה צבע שלו, לכל אחד היה כרטיס. אמרו שהכרטיסייה של אליעזר יכולה להפיל ממשלות. אמרו שהיא גם תעודת הביטוח שלו, וגם מקור העושר. אמרו הרבה דברים על האיש שפעם היה בלח"י, ישב במעצר באפריקה, והפך לאחד מעשירי המדינה. אמרו, והוא תמיד בחולצות לבנות מתפירה עילית, שלא דומות לחולצות שלך, באפטרשייב שלא הכרת, היה מחייך ושותק. שותק בלשכת הפאר שלו, שותק בארוחת הצהריים היומית בשולחן הקבוע במסעדת אולימפיה, שותק בבית הגדול בסביון.

הוא היה בלח"י, אבל היה חבר של כל צמרת המערך. ברוב מערכות הבחירות, המשרד שלו שירת את מפלגת השלטון. זה האיש שויצמן רצה לניהול תעמולת הבחירות של ליכוד. בדיוק כמוהו, גם הוא היה מהזן של המנצחים. עזר ואליעזר. אליעזר ועזר. השניים שהיו בטוחים כי הם יכולים לעשות את הלא ייאמן, ולנצח את המערך. אפילו בקלות. כשיודעים איך, זה תמיד נראה פשוט אחר כך. כמו בששת הימים.

היה יו"ר מטה שהילך קסם על כל מי שנגע בו. היה משרד פרסום לוחמני, ברוטלי. והיו בחירות בעוד חודשיים. כל מה שצריך זה אסטרטגיה נכונה. ז'ורבין היה מהדור הישן. מאלה שהאמינו כי סיסמה טובה היא כל מה שצריך. הוא אפילו המציא אותה. בעצמו. יש רק כוח אחד שיכול להחליף את השלטון. הליכוד. תחילת הקמפיין הייתה מהלומה. כפולות אמצע בכל העיתונים. אז עדיין לא היו מגבלות על הגודל המותר בפרסומי בחירות. הסיסמה של אליעזר נחתה לציבור בין העיניים. יוסי שריד, שהוביל את הקמפיין של המערך, הופתע. הוא ציפה למסע נגטיבי, שיבליט את כל מחדלי המערך. פרשת השחיתות של אשר ידלין, שהלך לכלא. ההתאבדות של אברהם עופר, שר השיכון שנחשד בקבלת שוחד. חשבון הדולרים של רבין. במקום זה הוא ראה את הזריקה שמוכנסת לתודעה הקולקטיבית. אפשר להחליף את השלטון, עובדה, אומרים את המילים במודעות ענק. המדיום הוא המסר. מודעת ענק זו מפלגה ענקית.

זה נראה טוב. זה נשמע טוב. הישראלים אוהבים גדול, ואוהבים כוח. הם גם בדיוק מתחילים להיות אלה שאוהבים להחליף. דירה, מכונית, מקלט טלוויזיה. למה לא שלטון. היום אומרים "תתקדם". אז, "להחליף". נותרו רק שתי בעיות. מה אומרים – ומראים בטלוויזיה – חוץ מזה; ומה, לעזאזל, עושים עם המועמד, הלוזר שיכול לדפוק את כל הבחירות האלה. מנחם בגין.

המנוח ואני

מנחם בגין היה גלולת הרעל של הליכוד. בציבור הישראלי הוא נתפס כמישהו שבין לה פן למוסוליני. אם, חלילה, יגיע יום אחד לשלטון, ישראל כולה לובשת חולצות חומות ומתחילה לצעוד בשלשות בקצב הלמות תופי הפשיזם. זו הייתה תוצאה של דמוניזציה ארוכת שנים ששלטון השמאל עשה לימין, מאז רצח ארלוזורוב בשנות ה־30. לא מתקנים 50 שנות אינפוזיית תעמולה בחודשיים של קמפיין בחירות. הדרך היחידה להצליח הייתה להחביא את בגין. למכור את הליכוד, ולהסתיר את המנהיג.

אמנם עזר קיבל יד חופשית לנהל את המערכה, אבל אפילו הוא הבין שבגין פשוט לא מסוגל לשתוק כשהוא מריח את שדה הקרב של הבחירות. הוא ידבר על אלטלנה, על הסזון, על האצ"ל, על כל פשעי מפא"י שמעניינים את האנשים כמו הסיבות למלחמת קרים. בשנת 77' כל האנשים שהגיעו לארץ אחרי קום המדינה, כל האנשים שהיו מתחת לגיל 40, חיו בעולם אחר. אם בגין יפתח את הפה, אמרו בלשכה של אליעזר, הכל אבוד.

הגורל הולך עם המנצחים מלידה. לכן הם כאלה. בתחילת אפריל, חודש וחצי לפני הבחירות, מנחם בגין חטף התקף לב חמור ואושפז באיכילוב. אשפוז ארוך. במסדרונות בית ז'בוטינסקי לחששו על סוף כמעט ודאי, ברחוב הירקון 110 פמפם יוסי שריד החוצה את החידוד מח"ל – מנחם חולה לב, ובסמטת בית השואבה פתחו בקבוקים לכבוד מחלתו של "המנוח". זה היה השם שעזר המציא אז לבגין. "עזר ויצמן", הוא לימד תמיד, "עם יו"ד אחד בויצמן, וזין אחד בעזר".  

הוא עוד לא חשב על עצמו כראש ממשלה, אבל זה היה כמעט מובן מאליו. הוא היה הבולט במנהיגי הליכוד, צבעוני, כריזמטי. אם בגין לא יגיע לקו הגמר, אם הליכוד ינצח, הוא יהיה האיש שהנשיא יקרא לו. בקומה ה־13 של בית ז'בוטינסקי, במטה הבחירות, זה היה ברור ומוחשי לגמרי. הוא היה המלך החדש, האיש שעצם הנוכחות שלו בבניין הפיחה בו רוח חדשה של חיים ועליצות, וברגע שיצא הכל היה חוזר לשיממון הישן והעבש, כאילו מישהו כיבה את המיזוג. אבל במטה הבחירות ידעו כולם שגם הפעם הליכוד יפסיד.

עזר כמעט לא היה שם, במצודה. הבור, חדר המלחמה של הקמפיין היה בסמטת בית השואבה, בלשכה של אליעזר. שם היו נפגשים, שותים, בבוקר שום דבר לא חריף יותר מבירה תוצרת חוץ. הוויסקי הוגש רק משעות הצהריים המאוחרות. צוות הקרב היה קטן מאוד. אליעזר, עזר ובדרך כלל עוד בחור צעיר שבדיוק השתחרר מהצבא, עבד על האסטרטגיה, וכתב את התשדירים ואת המודעות שבנו את קמפיין הניצחון. עכשיו, סוף־סוף, הייתה דרך ברורה. בגין לא במשחק, עזר בחזית. לא אומרים את זה, אבל מציגים את התמונה כאילו הקרב הוא בין הישן לחדש. בין העסקן מפולין פרס, לצבר מחיל האוויר עזר. בין הפאתוס הצדקני של ראש המערך, לחדוות הפה המלוכלך של ויצמן. וגם, מוציאים מכליו את יוסי שריד, הקמפיינר של המערך. מוציאים אותו מדעתו, מוציאים אותו משיווי המשקל, מוציאים מהמשחק.

איור: יותם כהן

שתף