25 שנה למותו של גרשום שוקן

0

אורי אבנרי:

"תמיד היה לו צעיר מחמד. חיית מחמד שלו במערכת. הייתי צעיר וגם גרמני מושלם. אחר כך לקח את עמוס אילון. אחר כך שבתי טבת, בחור יפה, אם כי לא גרמני. לפניי את אריה גלבלום. הוא העריץ את משה דיין – צעיר, צבר, יפה. שוקן קינא באנשים כאלה, צעירים ואנשי כוח. תסביך מהגר"

 .

עמוס שוקן:

"הייתה תקופה שבה בימי שישי היה מקריא לנו אגדות־עם גרמניות בתרגום סימולטני. בבית שמענו גרמנית רק כאשר באו קרובים שלא דיברו עברית. ביום שישי היינו יושבים בסלון. שומעים מוזיקה קלאסית. הייתה לאבי ספרייה של ספרי אמנות, והוא היה מראה לנו דברים מתוכם. בשבתות היו טיולים, ים, נסענו להרי ירושלים לקטוף פרחים"

 . 

מתי גולן:

"בשנות ה־80 לחייו הוא לא רצה להתעסק בעיתון. העדיף את הספרים שלו. אני דאגתי שלא יהיה דבר שלא ידע. קינאתי ביכולתו להתנתק מהכול כשקרא ספר. אני זוכר שבזמן השביתה הגדולה ב'הארץ', כשהעיתון לא יצא, נכנסתי לחדרו להתייעץ וראיתי אותו קורא. איזה כיף להתנתק ככה"

 .

רחלי אידלמן:

"לא מצא חן בעיניו אם היו ילדים בכיתה שקיבלו ציונים גבוהים משלי. הוא די הציק לי בעניין, עד שיום אחד שאלתי אותו אם יש לו איזה תעודות מימיו בבית הספר בגרמניה. הוא מצא את התעודות והתברר שציוניו היו 'מספיק' בכל המקצועות למעט שניים. שאלתי: עם ציונים כאלה אתה מעז למרר את חיי? 'אדם רוצה שילדיו יצליחו יותר ממנו', הוא השיב"

***** 

לגבר הצעיר שהגיע ללונדון ב־1934 היו כל הסיבות שבעולם להיות מרוצה. הוא התקבל ללימודים במוסד יוקרתי, הלונדון סקול אוף אקונומיקס. היו לו אמצעים נאים ומעלה לקיומו בעיר, והוא חיכה בקוצר רוח לתחילת הלימודים. הוא פגש חברים שהכיר מגרמניה; דרכם, היה משוכנע, יכיר חברים נוספים. "אנגליה!", ארצו של שייקספיר, התרגש ודאי מי שגדל בבית קר, גרמני, קפדני. כעת הוא בארץ השירה הרומנטית שכל כך אהב ושהשפיעה על משוררי ארצו. לוגם מתרבותה וממורשתה. וכן. אפשר להיות גם עשיר, עם כל החובות המוטלות עליך, וגם מאושר.

הייתה סיבה נוספת, אולי מרכזית, לשמחתו: לראשונה בחייו יהיה רחוק מאביו זלמן. מיליונר בזכות עצמו. אדם קשה, יש אומרים טוטליטרי. מי שהוליד ילדים, כמדומה (בהקצנה), רק כדי שאפשר יהיה להפקיד בידיהם סניפים של העסק.

בן 22. חבריו, נעוריו, כל מי ומה שאדם גדל איתו, שמעניקים לו אישור הדדי לקיומו, נשארו הרחק מאחוריו. הוא היה בטוח כי הקריירה שלו תהיה בעסק בתי הכולבו של משפחת שוקן, בחברה הגבוהה של גרמניה. בתרבות האמיתית, העמוקה, ובזו שעל פני השטח. זו של צלצול כוסות הבדולח, של ארוחות הפאר ושל נשפי החברה הגבוהה. ואז, כמו אבחת סכין, ירדה עליו המכה הזאת. רק שנה לפני כן עבר עם הוריו ואחיו לפלסטינה. ולמרות מה ששמע עליה ממורו לעברית, שמואל יוסף (ש"י) עגנון, שהיה בן טיפוחיו של אביו, הארץ הזו לא הייתה תענוג גדול אחרי גרמניה, וכמוה העיר הצעירה שבטבורה, תל אביב.

ואז הכול התהפך. "קניתי לך עיתון", אמר לו אביו בשיחת טלפון, "אני צריך שתבוא לעבוד". גרשום חזר ארצה ב־1935. עלומיו היו קצרים משתכנן. בלונדון הספיק לחדש את הקשר עם שולמית פרסיץ, שהכיר בארץ ושעתידה להיות אשתו ואם ילדיו.

זלמן שוקן קנה את 'הארץ' כעיתון כושל. הוא התכוון להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. הגורל של העיתון, שהפך לאחד היוקרתיים בעולם, נכרך בגורלו של גרשום שוקן, עד מותו של מו"ל ועורך אגדי זה. שוקן הסב העלה את משפחתו לארץ טיפין־טיפין על פני כשנתיים, לאחר עליית היטלר לשלטון. מעשה הסוואה, כדי שעובדיהם לא יבינו באופן מוחלט שהמשפחה כולה עוזבת. לפני נסיעתו של בנו גרשום ללונדון הספיק לסדר לו עבודה בבנק אנגלו־פלסטינה (כיום בנק לאומי) כפקיד, במשכורת נאה של שמונה לירות לחודש. אבל כפי שתכנן – והגשים בין השאר באמצעות 'הארץ' – יקים לכל אחד מחמשת ילדיו מפעל, כל אחד בתחום אחר. 'הארץ', בנסיבות מנסיבות שונות, היה לבסוף היחיד שנותר מאלה.

ביסוד הכול עמדה הטראומה הגדולה של גרמניה, שהייתה גם טראומה פרטית לשוקנים. זלמן שוקן לא דיבר בכך הרבה. גרשום, בנו האמצעי, דמה לו בכך. זלמן, היהודי הגרמני החריף, שהשכיל לפתח בתי כולבו משגשגים ברחבי גרמניה, נאלץ לעזוב את מולדתו. גם הוא, איש עסקים רב־עוצמה, לא היה יכול למה שעתיד להתחולל עם עלייתו של היטלר. כמו אצל רבים מאותם יהודים בני הארץ ההיא, שרצו להיות גרמנים יותר מהגרמנים עצמם, היה זה פצע שלא היה באפשרותו להגליד.

השוקנים, ברוב השנים שקדמו לכך, לא ייחסו ליהדותם חשיבות רבה במיוחד. אבל עוד טרם עליית הנאצים התקרב זלמן לשורשיו באמצעות נדבכים תרבותיים. הוא התרועע עם אנשי רוח יהודים, הקים כתב עת ציוני־יהודי וגם מכון לחקר הקבלה. עוד טרם הגעת הצווים ששללו מיהודי גרמניה את כל מה שהיה להם, מרכוש ועד תרבות וזהות, הוא ידע. זו עת לעזוב. גרשום נאלץ לעזוב את מולדתו, את חבריו. את המקום שבו ראה באופן טבעי את עתידו. המצב הכלכלי הנוח הפך את ההגירה לנוחה יותר, אבל כפי שיתברר גם לו וגם לאביו, הגירה אינה תלויה רק בכסף. העקירה שהיא בשורשיה מנתקת מרכיב ייחודי ביחס שבין בני אדם. אולי אף בין אב לבן.

תל אביב של 1935 לא הייתה מקום להתפאר בו. מרירותם של היֶקים, שנאלצו כמעט כולם לברוח ממולדתם, לא פסחה על משפחת שוקן. 

.

מר שוקן עובר במסדרון

קרוב לשישה עשורים, עד יום מותו, ניהל גרשום את 'הארץ' ביד רמה. הוא היה המוציא לאור וגם העורך. היו לו חברים מעטים. לא סמך כמעט על איש. לא באמת. היו לו בני טיפוחים לא מעט. הוא היה נלהב מגילויים של כישרונות עיתונאיים וספרותיים. אבל חבריו הטובים באמת היו משוררים: מהאנגלים ועד הגרמנים הקלאסיים, מגוטפריד בן ועד פאול צלאן.

מפעלו של שוקן. פעילותו התרבותית. מורכבותו האנושית. שניותו במחלוקת. כל אלה נרחבים מכדי להכיל ביריעה אחת. במשך עשרות שנים עמד לא פעם במרכזן של התרחשויות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות בארץ הזו. אך בממד הזמן החולף, מעניין במיוחד לחזור אל שני היבטים עיקריים שעיצבו את דמותו הפרטית, כמו גם הציבורית: היחס שלו כלפי ערביי ישראל (ולימים כלפי הפלסטינים תחת הכיבוש), והליברליזם הכלכלי חסר הפשרות שבו דגל.

גרשום שוקן היה חידה. כל אדם הוא חידה, והפענוח שלה הוא לעתים בדברי האדם על עצמו. על עצמו כתב שוקן מעט מאוד. היומן שבו נהג לרשום את קורותיו ותחושותיו נשמר בקפידה עד עצם היום הזה. אורי אבנרי, שהכיר אותו בימיו הראשונים של שוקן ב'הארץ', מספר שכבר אז "היה הולך במסדרונות במבט מושפל, כדי שלא להסתכל בפני אף אחד מהעובדים. לא השלמתי עם זה. הייתי אורב לו במסדרון, אומר 'שלום, מר שוקן', מכריח אותו לענות איכשהו".

מי שנתפס כהתגלמות השמרנות לא היסס לעזוב את אשתו, אם ילדיו, ולעבור לחיות עם מזכירתו, יהודית יונה. במאמריו הנדירים נתן לפעמים ביטוי לנושאים שאף כי לא היו במרכז השיח הציבורי, העסיקו רבים בהיחבא. כך, למשל, תמך בנישואי תערובת, שהיו אז, שומו שמים, בגדר איסור חמור. מעבר ל"כאוס הדעות", כפי שמגדיר אורי אבנרי את מה שהתרחש בלבו של שוקן, היה לבו פועם, אוהב ולא מהסס לפעול. אולי משום שהיה עורך עיתון ציפו שיכתוב ויסביר יותר. אבל הוא לא כתב הרבה.

העובדים במערכת העיתון בתקופתו זוכרים היטב את ההליכה הזאת שלו, של "מר שוקן", בצמוד לקיר. פוסע חרישית במסדרונות. חלקם סברו תמיד כי הוא הולך במבט נמוך כדי שלא יבקשו ממנו דברים. הרי כל הזמן ביקשו ממנו דברים. מזכירותיו, בעיקר אלישבע פיק המיתולוגית, עמדו כמחסום בפני משרדו. מעטים הורשו להיכנס ולהטריח בזוטות. כמו פולה בן גוריון, הן דאגו למר שוקן, אולי חשבו כי ככל שפחות אנשים ייכנסו למשרדו, כך יאריך ימים.

עמי דור־און היה מזכיר מערכת 'הארץ' במשך שנים וקיים קשר יומיומי עם שוקן. אחרי שעגנון זכה בפרס נובל שאל את שוקן אם זה הודה לו על כל התמיכה שהוא ומשפחתו העניקו לו. שוקן הגיב: "סוס טוב הזוכה במרוץ אינו יודע שהוא צריך להודות לאדוניו".

הדבר נכון, בלי ספק, לגבי רבים מאלה ששוקן רומם וטיפח. את אלה שבצד השחור של המשוואה לא השפיל בדרך כלל. אלא בצעד אחד, אחיד לכולם. אכזרי לא פחות. האיש ששוקן לא רצה בו יותר לא יכול היה ליצור עמו קשר. מכתבים היו נענים בטופס שלפיו המכתב התקבל. אלה שרק אתמול היו חביביו, מצאו את עצמם בקור המדבר, ושם נשארו. מעטים בלבד זכו לכך שיחזיר אותם לגדולתם אחרי טעות קשה, בלתי נסלחת, מבחינתו.

שוקן שילם לאנשיו היטב, בדרך כלל, וציפה למחויבות גמורה. מחויבות, אבל לא בהכרח הזדהות עם הקו של העיתון, כלומר קו החשיבה של שוקן עצמו. עם זאת, רק מעטים שהגיעו לעבוד בעיתון החזיקו בקו חשיבה אחר. אחרי הכול, המקום הפך לאבן שואבת לאוהדי עקרונות הצדק, השוויון והכלכלה החופשית.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

שתף