fbpx

המו"ל – 25 שנה למותו של גרשום שוקן

0

לגבר הצעיר שהגיע ללונדון ב־1934 היו כל הסיבות שבעולם להיות מרוצה. הוא התקבל ללימודים במוסד יוקרתי, הלונדון סקול אוף אקונומיקס. היו לו אמצעים נאים ומעלה לקיומו בעיר, והוא חיכה בקוצר רוח לתחילת הלימודים. הוא פגש חברים שהכיר מגרמניה; דרכם, היה משוכנע, יכיר חברים נוספים. "אנגליה!", ארצו של שייקספיר, התרגש ודאי מי שגדל בבית קר, גרמני, קפדני. כעת הוא בארץ השירה הרומנטית שכל כך אהב ושהשפיעה על משוררי ארצו. לוגם מתרבותה וממורשתה. וכן. אפשר להיות גם עשיר, עם כל החובות המוטלות עליך, וגם מאושר.

הייתה סיבה נוספת, אולי מרכזית, לשמחתו: לראשונה בחייו יהיה רחוק מאביו זלמן. מיליונר בזכות עצמו. אדם קשה, יש אומרים טוטליטרי. מי שהוליד ילדים, כמדומה (בהקצנה), רק כדי שאפשר יהיה להפקיד בידיהם סניפים של העסק.

בן 22. חבריו, נעוריו, כל מי ומה שאדם גדל איתו, שמעניקים לו אישור הדדי לקיומו, נשארו הרחק מאחוריו. הוא היה בטוח כי הקריירה שלו תהיה בעסק בתי הכולבו של משפחת שוקן, בחברה הגבוהה של גרמניה. בתרבות האמיתית, העמוקה, ובזו שעל פני השטח. זו של צלצול כוסות הבדולח, של ארוחות הפאר ושל נשפי החברה הגבוהה. ואז, כמו אבחת סכין, ירדה עליו המכה הזאת. רק שנה לפני כן עבר עם הוריו ואחיו לפלסטינה. ולמרות מה ששמע עליה ממורו לעברית, שמואל יוסף (ש"י) עגנון, שהיה בן טיפוחיו של אביו, הארץ הזו לא הייתה תענוג גדול אחרי גרמניה, וכמוה העיר הצעירה שבטבורה, תל אביב.

ואז הכול התהפך. "קניתי לך עיתון", אמר לו אביו בשיחת טלפון, "אני צריך שתבוא לעבוד". גרשום חזר ארצה ב־1935. עלומיו היו קצרים משתכנן. בלונדון הספיק לחדש את הקשר עם שולמית פרסיץ, שהכיר בארץ ושעתידה להיות אשתו ואם ילדיו.

זלמן שוקן קנה את 'הארץ' כעיתון כושל. הוא התכוון להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. הגורל של העיתון, שהפך לאחד היוקרתיים בעולם, נכרך בגורלו של גרשום שוקן, עד מותו של מו"ל ועורך אגדי זה. שוקן הסב העלה את משפחתו לארץ טיפין־טיפין על פני כשנתיים, לאחר עליית היטלר לשלטון. מעשה הסוואה, כדי שעובדיהם לא יבינו באופן מוחלט שהמשפחה כולה עוזבת. לפני נסיעתו של בנו גרשום ללונדון הספיק לסדר לו עבודה בבנק אנגלו־פלסטינה (כיום בנק לאומי) כפקיד, במשכורת נאה של שמונה לירות לחודש. אבל כפי שתכנן – והגשים בין השאר באמצעות 'הארץ' – יקים לכל אחד מחמשת ילדיו מפעל, כל אחד בתחום אחר. 'הארץ', בנסיבות מנסיבות שונות, היה לבסוף היחיד שנותר מאלה.

ביסוד הכול עמדה הטראומה הגדולה של גרמניה, שהייתה גם טראומה פרטית לשוקנים. זלמן שוקן לא דיבר בכך הרבה. גרשום, בנו האמצעי, דמה לו בכך. זלמן, היהודי הגרמני החריף, שהשכיל לפתח בתי כולבו משגשגים ברחבי גרמניה, נאלץ לעזוב את מולדתו. גם הוא, איש עסקים רב־עוצמה, לא היה יכול למה שעתיד להתחולל עם עלייתו של היטלר. כמו אצל רבים מאותם יהודים בני הארץ ההיא, שרצו להיות גרמנים יותר מהגרמנים עצמם, היה זה פצע שלא היה באפשרותו להגליד.

השוקנים, ברוב השנים שקדמו לכך, לא ייחסו ליהדותם חשיבות רבה במיוחד. אבל עוד טרם עליית הנאצים התקרב זלמן לשורשיו באמצעות נדבכים תרבותיים. הוא התרועע עם אנשי רוח יהודים, הקים כתב עת ציוני־יהודי וגם מכון לחקר הקבלה. עוד טרם הגעת הצווים ששללו מיהודי גרמניה את כל מה שהיה להם, מרכוש ועד תרבות וזהות, הוא ידע. זו עת לעזוב. גרשום נאלץ לעזוב את מולדתו, את חבריו. את המקום שבו ראה באופן טבעי את עתידו. המצב הכלכלי הנוח הפך את ההגירה לנוחה יותר, אבל כפי שיתברר גם לו וגם לאביו, הגירה אינה תלויה רק בכסף. העקירה שהיא בשורשיה מנתקת מרכיב ייחודי ביחס שבין בני אדם. אולי אף בין אב לבן.

תל אביב של 1935 לא הייתה מקום להתפאר בו. מרירותם של היֶקים, שנאלצו כמעט כולם לברוח ממולדתם, לא פסחה על משפחת שוקן.

 

 


 

אורי אבנרי: "תמיד היה לו צעיר מחמד. חיית מחמד שלו במערכת. הייתי צעיר וגם גרמני מושלם. אחר כך לקח את עמוס אילון. אחר כך שבתי טבת, בחור יפה, אם כי לא גרמני. לפניי את אריה גלבלום. הוא העריץ את משה דיין – צעיר, צבר, יפה. שוקן קינא באנשים כאלה, צעירים ואנשי כוח. תסביך מהגר"

 

 

 

מר שוקן עובר במסדרון

קרוב לשישה עשורים, עד יום מותו, ניהל גרשום את 'הארץ' ביד רמה. הוא היה המוציא לאור וגם העורך. היו לו חברים מעטים. לא סמך כמעט על איש. לא באמת. היו לו בני טיפוחים לא מעט. הוא היה נלהב מגילויים של כישרונות עיתונאיים וספרותיים. אבל חבריו הטובים באמת היו משוררים: מהאנגלים ועד הגרמנים הקלאסיים, מגוטפריד בן ועד פאול צלאן.

מפעלו של שוקן. פעילותו התרבותית. מורכבותו האנושית. שניותו במחלוקת. כל אלה נרחבים מכדי להכיל ביריעה אחת. במשך עשרות שנים עמד לא פעם במרכזן של התרחשויות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות בארץ הזו. אך בממד הזמן החולף, מעניין במיוחד לחזור אל שני היבטים עיקריים שעיצבו את דמותו הפרטית, כמו גם הציבורית: היחס שלו כלפי ערביי ישראל (ולימים כלפי הפלסטינים תחת הכיבוש), והליברליזם הכלכלי חסר הפשרות שבו דגל.

גרשום שוקן היה חידה. כל אדם הוא חידה, והפענוח שלה הוא לעתים בדברי האדם על עצמו. על עצמו כתב שוקן מעט מאוד. היומן שבו נהג לרשום את קורותיו ותחושותיו נשמר בקפידה עד עצם היום הזה. אורי אבנרי, שהכיר אותו בימיו הראשונים של שוקן ב'הארץ', מספר שכבר אז "היה הולך במסדרונות במבט מושפל, כדי שלא להסתכל בפני אף אחד מהעובדים. לא השלמתי עם זה. הייתי אורב לו במסדרון, אומר 'שלום, מר שוקן', מכריח אותו לענות איכשהו".

מי שנתפס כהתגלמות השמרנות לא היסס לעזוב את אשתו, אם ילדיו, ולעבור לחיות עם מזכירתו, יהודית יונה. במאמריו הנדירים נתן לפעמים ביטוי לנושאים שאף כי לא היו במרכז השיח הציבורי, העסיקו רבים בהיחבא. כך, למשל, תמך בנישואי תערובת, שהיו אז, שומו שמים, בגדר איסור חמור. מעבר ל"כאוס הדעות", כפי שמגדיר אורי אבנרי את מה שהתרחש בלבו של שוקן, היה לבו פועם, אוהב ולא מהסס לפעול. אולי משום שהיה עורך עיתון ציפו שיכתוב ויסביר יותר. אבל הוא לא כתב הרבה.

העובדים במערכת העיתון בתקופתו זוכרים היטב את ההליכה הזאת שלו, של "מר שוקן", בצמוד לקיר. פוסע חרישית במסדרונות. חלקם סברו תמיד כי הוא הולך במבט נמוך כדי שלא יבקשו ממנו דברים. הרי כל הזמן ביקשו ממנו דברים. מזכירותיו, בעיקר אלישבע פיק המיתולוגית, עמדו כמחסום בפני משרדו. מעטים הורשו להיכנס ולהטריח בזוטות. כמו פולה בן גוריון, הן דאגו למר שוקן, אולי חשבו כי ככל שפחות אנשים ייכנסו למשרדו, כך יאריך ימים.

עמי דור־און היה מזכיר מערכת 'הארץ' במשך שנים וקיים קשר יומיומי עם שוקן. אחרי שעגנון זכה בפרס נובל שאל את שוקן אם זה הודה לו על כל התמיכה שהוא ומשפחתו העניקו לו. שוקן הגיב: "סוס טוב הזוכה במרוץ אינו יודע שהוא צריך להודות לאדוניו".

הדבר נכון, בלי ספק, לגבי רבים מאלה ששוקן רומם וטיפח. את אלה שבצד השחור של המשוואה לא השפיל בדרך כלל. אלא בצעד אחד, אחיד לכולם. אכזרי לא פחות. האיש ששוקן לא רצה בו יותר לא יכול היה ליצור עמו קשר. מכתבים היו נענים בטופס שלפיו המכתב התקבל. אלה שרק אתמול היו חביביו, מצאו את עצמם בקור המדבר, ושם נשארו. מעטים בלבד זכו לכך שיחזיר אותם לגדולתם אחרי טעות קשה, בלתי נסלחת, מבחינתו.

שוקן שילם לאנשיו היטב, בדרך כלל, וציפה למחויבות גמורה. מחויבות, אבל לא בהכרח הזדהות עם הקו של העיתון, כלומר קו החשיבה של שוקן עצמו. עם זאת, רק מעטים שהגיעו לעבוד בעיתון החזיקו בקו חשיבה אחר. אחרי הכול, המקום הפך לאבן שואבת לאוהדי עקרונות הצדק, השוויון והכלכלה החופשית.

 

סגירות לצד קרבה

"הכרתי את שוקן כשיצאתי מהמלחמה, בדצמבר 1948", מספר אורי אבנרי. "חברי בנימין תמוז היה עורך 'יום־יום', עיתון הערב של 'הארץ', והוא ביקש ממני כחייל לכתוב לו מדי פעם. במשך כל המלחמה כתבתי בניגוד לפקודות, ו'יום־יום' פרסם את הקטעים שפרסמתי אחר כך בספרי, 'בשדות פלשת'. בין עשרות הכתבות על פעולות היחידה והחיים בה, כתבתי גם מאמרים עיוניים. בעיקר על הדרך שבה יש להשיג שלום אחרי המלחמה. תמוז מצא שהם מאמרים רציניים מדי לעיתון הערב, והעביר אותם ל'הארץ'".

בשלהי המלחמה נפצע אבנרי ושהה בבית החולים של גבעתי. שם קיבל מכתב משוקן שאיחל לו החלמה מהירה וביקש שכשיצא מהצבא יבוא לעבוד ב'הארץ'. וכך היה. "בעודי חייל לקח אותי שוקן ישר לכתוב מאמרים ב'הארץ'. כותב המאמרים הראשיים היה משה קרן, אדם חשוב ומכובד שמשרד החוץ שלח לוושינגטון כדיפלומט, ושוקן הציע לי למלא את מקומו. הייתה זו מחמאה עצומה. הייתי בן 25 וכמעט בלי ניסיון עיתונאי".

היחסים בין החייל יפה התואר, היקה הצעיר, ובין העורך העוצמתי (המבוגר ממנו לא בהרבה) פרחו. "אחרי כמה חודשים התגלעו חילוקי דעות ביני ובין שוקן. הוא ידע מה הדעות שלי על סמך המאמרים שפרסם אצלו, ושם הבעתי בצורה מפורשת את עמדתי נגד בן גוריון בעניין הערבים. שוקן התחיל להגיד 'זה כן, זה לא'". אבנרי לא היה מוכן לכך. זמן קצר לאחר מכן קנה את 'העולם הזה' ועזב את העיתון. "כתבתי מכתב אדיב לשוקן ובו הסברתי שלאור חילוקי הדעות לא אוכל להמשיך ואיחלתי לו הצלחה. שוקן התרגז ולא דיבר איתי 20 שנה".

אפשר כמעט לראות איך ממרחק השנים מתאמץ אבנרי לשמוע דברים שנאמרו אז בינו ובין שוקן. כמו כל מי שפגש את המו"ל, גם אבנרי חש בדואליות שבו. ברצון לטפח, להיות מעין אב – גם אם מנוכר ומרוחק – ולא רק מנהל.

אבנרי: "שוקן היה טיפוס מאוד מוזר וייחודי. מתוסבך מאוד, האדם הכי מתוסבך שפגשתי. א־סוציאלי קיצוני. האופי המסובך שלו התבטא בכל דקה בחייו. הנה דוגמה: הסופר מידד שיף, שגם עבד ב'הארץ', למד עם שוקן בלונדון סקול אוף אקונומיקס וסיפר לי שהייתה בחינה. כל הסטודנטים ישבו ופתרו את הבחינה. היה מקובל שסטודנט שגומר לא קם אלא מקפל את המחברת ונשאר ישוב כדי לא להביך את האחרים. היחיד שקם היה שוקן. גרבה לופט, האישה הראשונה של ארלוזורוב, אמרה לי עליו פעם שהוא כאוס של דעות".

אבנרי מצייר ממד הומו־ארוטי, אם כי אפלטוני לחלוטין בהקשרו של שוקן חובב הנשים, בינו לבין כמה מבני טיפוחיו. "תמיד היה לו צעיר מחמד. חיית מחמד שלו במערכת. הוא אהב בחורים צעירים, והייתי צעיר וגם גרמני מושלם. אחר כך לקח את עמוס אילון. אחר כך את שבתי טבת, בחור יפה, אם כי לא גרמני. לפניי את אריה גלבלום. הוא העריץ את משה דיין – צעיר, צבר, יפה. שוקן קינא באנשים כאלה, צעירים ואנשי כוח. תסביך מהגר. כמעט כל מכריו היו גרמנים. הוא היה מיודד עם ולטר מוזס. הכול אפלטוני. הוא היה גם אספן גדול של אמנות כיאה לגרמני עשיר".

שוקן, כאמור, היה אוסף הרבה, אבל נותן מעט מעצמו – ודאי בפן האישי. סיפור אחד שמזכיר אבנרי ממחיש עד כמה היה קנאי לפרטיותו: "יום אחד טלפן אליי. הייתי כבר עורך 'העולם הזה' והוא שמע שאני כותב כתבה על יחסיו עם אשתו. שוקן ביקש פגישה. הוא שאל אם 'הארץ' חשוב לי. עניתי שכן. אמר, 'אתה יכול להרוס אותו'".

מעטים זכו לעדנה וליחס אישי באמת מצד שוקן. וגם אלה ידעו שבנסיבות שונות – התמונה יכולה להתהפך לחלוטין. עדנה לוינשטיין, מזכירתו של עורך המשנה לשעבר אליהו סלפטר: "שוקן נמנע מפגישות ולא הסתכל לצדדים. לא הסתכל עליי, הייתי כמו אוויר בשבילו. גם עם מזכירתו, אלישבע פיק, נהג ריחוק. היא ניסתה להתקרב אליו, אבל לא ידעה עליו כמעט כלום. סילבי קשת הייתה הכוכבת שלו. הם היו מסתגרים בחדר לשיחות ארוכות". אבל גם חנה של קשת סר משום מה מעיני שוקן, וזו עזבה את העיתון.

 


 

עמוס שוקן: "הייתה תקופה שבה בימי שישי היה מקריא לנו אגדות־עם גרמניות בתרגום סימולטני. בבית שמענו גרמנית רק כאשר באו קרובים שלא דיברו עברית. ביום שישי היינו יושבים בסלון. שומעים מוזיקה קלאסית. הייתה לאבי ספרייה של ספרי אמנות, והוא היה מראה לנו דברים מתוכם. בשבתות היו טיולים, ים, נסענו להרי ירושלים לקטוף פרחים"

 


 

 

גדעון סאמט שימש במשך שנים עורך המשנה של 'הארץ', בתקופה לא פשוטה בדרכו המקצועית של העיתון. עורך המשנה היה העורך בפועל של העיתון (שוקן סירב לכנות את עצמו עורך ראשי). יחד עם שוקן, היה אחראי לחלק מהמהפכות בעיתון, כמו הפרדת עמודי הדעות והחדשות – מהלכים ששיוו לעיתון את האופי חסר הפניות המוכר לנו כיום.

אדם שהיה מקורב למערכת באותה תקופה מספר כי שוקן חש חוסר שביעות רצון מעורך המשנה הקודם יאיר קוטלר, ולכן חיפש דרך להיפטר ממנו. סאמט, בנו של שמעון סאמט שהיה מוותיקי 'הארץ' וכיסה בעיקר את המתרחש בתחום העיר תל אביב, קיבל את ההצעה.

"הוא טלפן אליי", מספר סאמט, שהיה אז סגנו של מפקד גלי צה"ל יצחק לבני, "ולא אמר 'מדבר שוקן'. ברור שהוא ציפה שכולם ידעו מי המדבר. נפגשנו למחרת במלון הילטון. זה היה בשנת 1971". במערכת לא ידעו דבר על הפנייה. סאמט הסכים למחרת. הוא ערך סיבוב היכרות עם בכירי העיתון. היה לו ברור שבדרג הניהולי של העיתון יהיו כאלה שירצו להכשילו. הוא, מצדו, ערך שינויים. "פתחתי את הדלת של חדרי שהייתה תמיד נעולה לחברי המערכת. שמחתי להתחיל לעבוד עם אחד מחמשת העורכים האגדיים שהיו בישראל, שהם גרשום שוקן, עזריאל קרליבך ('מעריב'), דב יודקובסקי ('ידיעות אחרונות'), חנה זמר ('דבר') ואורי אבנרי ('העולם הזה'). שוקן לא קרא חומר לפני שהיה ערוך בעמודים. אחרי הצהריים היה בא, העמודים חיכו לו על השולחן והוא היה מסמן הערות".

 

אב וילדיו

ילדיו של שוקן – עמוס, הלל ורחלי – מחזיקים כיום ב־60% ממניות 'הארץ'. עמוס, הבכור (70), הוא המו"ל. יחסיו של עמוס עם אביו עומדים ברקע המיתולוגיה של 'הארץ'. הם עיצבו לא רק את דמותו כאדם בוגר, אלא גם את סגנון הניהול שלו. הניסיון להוציא מהם אמירה רגשית משמעותית נתקל בחינוך יקי קפדני שאותותיו ניכרים לאורך הדורות של המשפחה המפורסמת.

עמוס שוקן: "במשך השנים קרו כל מיני דברים, אבל אין לי זיכרון ילדות מיוחד. הבית היה בית. בארוחות ליל שבת היה עושה קידוש, מסורת משפחתית עד שהוריי נפרדו ב־1965. כשהייתי בתיכון לא שאל אותי על שיעורים. הוא היה בא לארוחת צהריים מהמערכת ברחוב מזא"ה לביתנו ברחוב הגלבוע. יושב וקורא כתבי יד של כתבות ומאמרים שהיו מודפסים במכונת כתיבה ומסמן הערות, ואת עיתוני הערב. אחרי הארוחה היה שוכב לישון על ספה בחדר שהיה מלא ספרים. אני הייתי מכין שיעורים על שולחן העבודה שלו באותו הזמן".

התמונה שמתאר שוקן, של הנער המכין שיעורים, נסוך ביטחון בנוכחות אביו הישן בסמוך לו, היא תמונת קרבה נדירה באלבום המשפחתי של משפחת שוקן, כך נראה. גם בביתו היה שוקן סוג של חידה. נתון לעצמו, לספריו, אולי לשאלות הקיומיות שלא חדלו להעסיקו עד הרגע האחרון: ישראל, גרמניה, הגירה, שפה, ביטחון, כלכלה חופשית וכמובן, מפעל חייו 'הארץ'.

"הייתה תקופה שבה בימי שישי היה מקריא לנו אגדות־עם גרמניות בתרגום סימולטני", ממשיך עמוס שוקן. "בבית דיברנו עברית. אמי ידעה גרמנית, אך בבית שמענו גרמנית רק כאשר באו קרובים שלא דיברו עברית. ביום שישי אחרי ארוחת הערב היינו יושבים בסלון. שומעים מוזיקה קלאסית מתקליטים. הייתה לאבי ספרייה של ספרי אמנות, והוא היה מראה לנו דברים מתוכם. בשבתות היו טיולים, ים, נסענו להרי ירושלים לקטוף פרחים. אני זוכר כמה פעמים שהיינו נוסעים עם אבי ועם בנימין תמוז (סופר ואמן, י"ר), חפרנו בכל מיני גבעות ומצאנו נרות שמן עתיקים".

ההיקש שעולה לחובב ארכיאולוגיה אחר, משה דיין, בולט לעין. ישראלים צעירים למדו להכיר את הארץ בשני אופנים: "דרך הרגליים" במסגרת טיולים, שהיו למעשה כלי חינוך בעל סממנים מיליטריסטיים; או בחפירות, תחביב שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם. גרשום שוקן לא היה עולה חדש קלאסי. הציונות הייתה אצלו ערך נרכש ולא טבעי כמו אצל רוב העולים בתקופתו. אולי כשאתה חופר בבטן הארץ, אתה נוגע באלה שהיו כאן לפניך. מפיג מעט מהבדידות, מעמיק את הקשר לאדמה הזו.

"נסענו לחו"ל יחסית מוקדם", אומר עמוס. "אני זוכר שתי נסיעות לקפריסין בשנות ה־50 המוקדמות, ונסיעה לאיטליה כשהייתי בן 12. הוא גרר אותנו לכל האתרים ברומא ובפירנצה עם מדריך הנסיעות הגרמני 'בדקר'. מדריך קפדני ומפורט ביותר. הוא נתן לנו הרצאות מפורטות על מה שראינו".

בשנה האחרונה של שירותו הצבאי החל עמוס שוקן ללמוד בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל אביב. עתידו טרם היה משורטט בדמיונו, אבל אביו ידע ש'הארץ' הוא מפעל חיים, גם עבור ילדיו, ודאי עבור הבכור שבהם. שוקן: "אבי הציע לי לעבוד בעיתון אחרי השחרור מן השירות בצבא. עבדתי כעוזר למנהל הכללי. בכלל לא היה לי ברור ש'הארץ' יהיה החיים שלי, אבל גם לא היו לי תכניות אחרות. כך או אחרת, בסוף 1965 התחלתי לעבוד בעיתון, בצד ההנהלה.

"בקיץ 1968 נסעתי ללמוד באמריקה. ההבנה הייתה שאחרי הלימודים אחזור ל'הארץ'. היחס לחו"ל היה שונה אז – אם אתה נשאר זה נחשב שאתה יורד מהארץ. לקראת סוף הלימודים אמרתי לאבי שלא מיציתי את הניסיון באמריקה, ושאשאר לעבוד שם עוד תקופה. קיבלתי ויזה למשך 18 חודשים. עבדתי, לגמרי במקרה, בעיתונים. ואז אבי הגיע לביקור ואמר לי, 'תשמע, מנכ"ל 'הארץ' מתקרב לפרישה, הוא לא בריא ולמעשה עובד חצי יום. תגיד לי אם אתה חוזר ותהיה אתה המנכ"ל, או שאתה נשאר ואני אחפש מנכ"ל אחר'. ואז אמרתי לו שאני חוזר. זה היה בפברואר 1972. הייתי בן 27".

אב ובן. בכל יום שישי התכנסו השניים עם מנהל הכספים ודנו בסוגיות העסקיות. מנהל המכירות הצטרף לפעמים. שוקן: "בהדרגה נתן לי אבי די הרבה חופש לעשות דברים בהיבט הניהולי, אבל הוא היה מדווח על מה שעשיתי או שהתכוונתי לעשות. הייתי סוגר הסכמים עם עיתונאים, אבל לא היה לי קשר לתוכן העיתון. עסקתי בהכנסות ובהוצאות החברה. ב־1976 הייתה בדפוס שביתה שנמשכה חודש. אני ועמוס יעקבי, מנהל הדפוס, חיפשנו דרכים להחזיר את ניהול הדפוס להנהלת העיתון, ממצב שהיה די דומה לנמל אשדוד. אבי שיתף פעולה עם המדיניות שלנו, אבל ראיתי שככל שזה נמשך היה לו קשה. הוא נתן לנו גיבוי אבל היה לו קשה עם זה. זה לא נגמר בהכרעה חד־משמעית ועבר לבוררות".

 

 

אמונות יוקדות

שוקן האב היה איש מרכז פוליטי, במונחים של היום. בימים ההם, כשסוגיית ערביי השטחים רק החלה לצוף, קשה היה למצוא מישהו שמזדהה עם העמדות המכונות כיום "השמאל הישראלי". אך את בסיס אמונותיו הוביל הומניזם ליברלי, שבדרכו ישפיע על הקו של העיתון מאז ועד היום. עמוס שוקן: "העמדות הפוליטיות של שלושת ילדיו קרובות מאוד. אני חושב שהבסיס היה גישה ליברלית ולא לאומנית, כזאת שרואה את האדם במרכז, וגם הבנה עמוקה של מצבו של מיעוט והחיוניות של שוויון זכויות. אני חושב שזה חוט שני שעובר מסבי לאבי ואל שלושתנו. עוד דבר משמעותי שהשפיע עלינו זה היעדר סנוביזם מוחלט. זלמן שוקן הוא איש המעלה שבכל עיסוקיו ותחומי התעניינותו שאף תמיד לגבוה ולאיכותי ביותר, כזה היה גם אבי. זלמן שוקן לא ייחס משקל לבורגנות היהודית המשגשגת בגרמניה, זאת שכבר עברה את האמנסיפציה ושאפה ואף הצליחה להידמות לגרמנים ולהשתלב איתם. דווקא פשוטי העם היהודי, המהגרים מהמזרח, עניינו אותו יותר והוא גם האמין יותר בדרך שבה מימשו את יהדותם. גם העסק שלו נבנה על פשוטי העם, חנויות של סחורה איכותית במחירים נמוכים. מעין איקאה, אבל באיכות גבוהה יותר. זה אִפשר להם לשפר את רמת החיים. הגישה הזאת הייתה גם הגישה של אבי. עמדתו הייתה שהיחס כלפי כל אדם צריך להיות שווה, גם כלפי אדם שלכאורה בא משום מקום. צריך לראות בו את מכלול תכונותיו האינדיווידואליות, ולא את היותו חלק מקבוצה.

"אבי ראה את מצב הערבים כמצער, אבל האמין שלא הייתה ברירה. המלחמה נכפתה. ישראל לא הייתה מה שהיא היום. היא הייתה התגשמות חלום של מקלט למיעוט נרדף, ונוכחות שבירה מאוד, שבכלל לא היה ברור שתשרוד. ברור שעמדתו היא חיזוק המדינה, ודאי בשנים הראשונות. אחרי מלחמת העולם השנייה סבי קיבל בחזרה את רכושו ואת העסק במערב גרמניה. אף אחד מהילדים לא הסכים לחזור לנהל את העסקים. אני חושב שאבי העדיף את עצמאותו על עסקים משפחתיים, אבל בעיקר כבר היה שקוע לגמרי בישראל ובעיתון. הוא היה 'מכאן'. נבחר לכנסת השלישית ב־1953. עורך ומו"ל של עיתון חשוב, והוא שאף להשפיע על המדינה בהתהוותה דרך העיתון. המחויבות לפרויקט הציוני הייתה ברורה אצלו, וגם מורגשת בצד של אמי.

"העמדה הליברלית טבועה ביחס של סבא וגם בצד של אבא. ליברלים שקראו תיאוריה ופיתחו השקפת עולם. הליברלים היו חלק מהנוף בישראל. גישתו הייתה כזו גם בתחום הכלכלה. 'הארץ' היה נגד ניהול המשק על ידי הממשלה ובעד משק חופשי וחשיפה לתחרות, כדי לשפר את רמת הייצור".

היחסים בין הבן הבכור לאביו ידעו עליות ומורדות. עמוס שוקן חתום על מיזמים עסקיים כמו רשת המקומונים, שהפכה להצלחה כבירה, והעיתון 'חדשות', שנכשל עסקית. שני אלה עיצבו מחדש את העיתונות הישראלית, את שפתה ואת גישתה, וכמובן דורות של עיתונאים משפיעים. גרשום שוקן לא אהב את כל מהלכיו של בנו, אבל העניק לו חופש פעולה ויזמות. עד יום מותו התווה האב את הקו העיתונאי, כאשר שוקן הבן נשאר "המנהלן". גרשום שוקן התייסר כמעט בשאלה מי יהיה עורך 'הארץ' אחרי לכתו. חנוך מרמרי, חברו הטוב של בנו עמוס – שצמח במיזמים 'העיר' ו'חדשות' – קיבל את התפקיד.

נוקשותו לגבי הקו הרצוי לעיתון זכורה לכל מי שעבד תחתיו במערכת. מתי גולן, אחד האנשים הקרובים לשוקן בתקופתו בעיתון, מספר: "יאיר קוטלר זימן אותי לעיתון, ושם ראיתי את שוקן. הוא נראה לי איש מוזר. אחרי תקופה לא ארוכה שלי בעיתון כתבתי מאמר על דתיים בצורה הוגנת, לדעתי, אך לדעתו הוא היה לטובת הדתיים. שוקן, שזעם על הממסד הדתי, פסל את המאמר. הוא לא היה חייב להסביר. 'מר שוקן', אמרתי, 'אני לא באתי לכתוב ידיעות אלא מאמרים. איני חייב להמשיך כאן'. פניתי לצאת. 'רגע אחד', הוא אמר, 'מה אתה ממהר? שב רגע', והתחיל לדבר על המאמר ועל הדתיים. אמרתי, 'מר שוקן, אין בעיה, תכתוב מה שאתה חושב. אם היית אומר שיש לשון הרע או דברים לא נכונים הייתי מבין, אבל ככה? בגלל דעות?'. הסתכלו עליי כעל חולה רוח, כי כולם פחדו ממנו.

"שיחקתי טניס באכדיה בהיותי העורך האחראי של העיתון ופתאום קיבלתי הודעה שיש לי טלפון. שוקן היה על הקו. 'מר גולן', אמר – 20 שנה ב'הארץ' ופעמיים בלבד קרא לי 'מתי' וזה היה כמו לקבל נשיקה במצח – 'צריך להיות בעבודה'. חזרתי לעבודה וכתבתי לו שאני מבקש התפטרות מהעריכה ולחזור לראשות המערכת בירושלים. 'מה זה המכתב הזה? מה זה צריך להיות?', הוא נהם. היה לו קשה לבלוע את זה. 'בסדר, בסדר', הוסיף וקרע את המכתב. מאז נעשינו קרובים". גולן מתריס כלפי יחסי עמוס שוקן ואביו: "הוא ראה בי את הבן שלא היה לו".

עוד מוסיף גולן: "כשעבדתי בעיתון ידעתי את מקומי וידעתי מי הוא מקור הסמכות. זה סוד ההצלחה שלי איתו. לא חיפשתי לקבוע את הקו. הייתי שותף. הוא היה מביע את דעתו, שבה היה צריך להתחשב. אכן, אדם ליברלי.

"בשנות ה־80 לחייו הוא לא רצה להתעסק בעיתון. העדיף את הספרים שלו. אני דאגתי שלא יהיה דבר שלא ידע. קינאתי ביכולתו להתנתק מהכול כשקרא ספר. אני זוכר שבזמן השביתה הגדולה ב'הארץ', כשהעיתון לא יצא, נכנסתי לחדרו להתייעץ וראיתי אותו קורא. איזה כיף להתנתק ככה".

 


 

מתי גולן: "בשנות ה־80 לחייו הוא לא רצה להתעסק בעיתון. העדיף את הספרים שלו. אני דאגתי שלא יהיה דבר שלא ידע. קינאתי ביכולתו להתנתק מהכול כשקרא ספר. אני זוכר שבזמן השביתה הגדולה ב'הארץ', כשהעיתון לא יצא, נכנסתי לחדרו להתייעץ וראיתי אותו קורא. איזה כיף להתנתק ככה"

 


 

 

הפטרון הספרותי וההתחבטות היקית

ושוב, אנו מתעקשים לנסות לקלף משכבות הקפדנות שגרשום שוקן היה עטוף בהן היטב כל כך. חזרה אל ילדיו ממחישה עד כמה הגן החינוכי היקי היה טבוע בו. אותו גן ששואף לעושר אינטלקטואלי ותרבותי, ולהישגים כמובן. רחלי אידלמן, בת הזקונים: "בילדותי הוא רצה שאקבל את הציונים הטובים בכיתה. לא מצא חן בעיניו אם היו ילדים שקיבלו ציונים גבוהים משלי. הוא די הציק לי בעניין, עד שיום אחד שאלתי אותו אם יש לו איזה תעודות מימיו בבית הספר בגרמניה. הוא מצא את התעודות והתברר שציוניו היו 'מספיק' בכל המקצועות למעט 'טוב מאוד' בהיסטוריה ובלטינית. שאלתי אותו: עם ציונים כאלה שהם נמוכים משלי אתה מעז למרר את חיי? 'אדם רוצה שילדיו יצליחו יותר ממנו', הוא השיב. הוא היה קורא לנו אגדות וגם מסיפורי המקרא. לוקח אותנו בשבתות למוזיאון תל אביב. כאשר הגענו למוזיאונים הגדולים בעולם הכרנו מראש את כל התמונות והפסלים החשובים. בחגים היינו נוסעים לגליל המערבי או לטבריה. בכבישי הגליל המערבי נסענו עמו על אופניים ימים שלמים. זה היה מקסים".

למרות טינתו לממסד הדתי היה שוקן מחובר מאוד לשורשיו היהודיים. אידלמן: "הוא נהג ללכת לבית הכנסת ביל"ו בראש השנה, ביום כיפור ובשמחת תורה. בילדותי הלכתי איתו ועמדתי לצדו, עד שיום אחד, כשהייתי בת תשע או עשר, בא השמש ואמר שעליי לעבור לעזרת הנשים. הדבר לא מצא חן בעיניי והלכתי הביתה".

אידלמן מנהלת את הוצאת הספרים של המשפחה. ההוצאה נוסדה סביב דמות ספרותית קאנונית אחת, שטופחה על ידי הסבא זלמן שוקן והייתה נערצת על הבן גרשום. שמואל יוסף עגנון. אידלמן: "כשאבא עלה ארצה בגיל 21 הוא נסע לבקר את עגנון בירושלים. זה היה יום חם ואבא מצא אותו שוכב על הרצפה, לבוש מכנסיים קצרים בלבד, וסביבו ספרים. אבא שאל אותו מה הוא עושה, ועגנון ענה שהוא מוכרח להכיר את כל המילים בשפה העברית.

"הכרתי את עגנון מילדות. נסעתי לבקרו פעמים רבות עם אבא. עגנון היה פותח את ארון הברזל שלו ומראה לאבא את כתבי היד של הספרים שטרם ראו אור. 'אתה רוצה את הכתבים? אני לא נותן', היה אומר בחיוך ממזרי. כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה הלכתי לבקר את עגנון פעמים רבות. הוא היה מטייל איתי עד רמת רחל ומספר לי כל מיני סיפורים על העיר העתיקה ועל בתי הכנסת שהיו בה". עגנון, אדם דתי בעל הבנה עמוקה של היהדות, היה שותף לדעותיו של גרשום. אידלמן: "הוא היה אומר ש'הסכנה הגדולה ביותר לישראל היא מן הקנאים הדתיים. אני מכיר אותם כי אני מבקר בכל בתי הכנסת שלהם'. כשעגנון קיבל שבץ הוא הועבר מבית החולים למוסד השיקומי בית הרצפלד בגדרה. אבא נהג לבקרו שם בקביעות ואף להאכיל אותו".

שוקן, שהערצתו לסופרים ולמשוררים הייתה גדולה, כתב שירה בעצמו (תחת שם העט רוברט פוזן). בשירה הוא לא עשה הבחנות אידיאולוגיות מפלות. אידלמן: "הייתי ביחסים טובים עם אורי צבי גרינברג. הייתי פוגשת אותו עם אבא בערבים ספרותיים. בילדותי הוא גר לא רחוק מאיתנו. אבא העריך מאוד את שירתו ונהג להדפיס משיריו במוסף 'תרבות וספרות'. אצ"ג העריץ את אבא, כיוון שאבא היה עורך העיתון היחיד שהיה מוכן להדפיס את שיריו כאשר הוחרם בכל מקום אחר בימי שלטון מפא"י. הספר 'רחובות הנהר', שהוא תגובת אצ"ג לשואת יהודי אירופה, יצא לאור בהוצאת שוקן. שנים אחר כך, כאשר הוצאתי מהדורה חדשה של הספר, הוא כתב בו הקדשה לאבא: 'לידיד השיר והשר'".

לחיבוטים שלו לגבי מורשתו וקהילתו אפשר למצוא לא מעט עדויות. כמו גם לגעגועיו למולדת שהותיר מאחור. הלל שוקן, בנו האמצעי: "נוצרה האפשרות שאני אסע עם אבא לצוויקאו (עיר הולדתו של גרשום שוקן בגרמניה, י"ר). נציג מימי לימודיו במקום הראה לו את בית ספרו, את המעבדה, החדר הכללי וחדר המורים. אבא עשה הכול על מנת להימלט מהנציג הזה ולרוץ לבדו אל הזיכרונות שלו. הבית שבו גרו עדיין עומד על תלו. ליד הבית אפשר היה לראות את שרידיה של חנות דגים. הוא היה מאושר".

 

Ι אתה זוכר אותו נרגש בנסיבות נוספות?

"הוא היה מתרגש, למה לא. אני זוכר איך במלחמת סיני הוא הוריד אותי מהקומה השנייה של הבית בעת אזעקה ברוך ובעדינות שלא אדע עוד כמותם".

פעם אחת פרסם מאמר ב'הארץ' בו טען שהיקים נכשלו בארץ. אידלמן: "שאלתי אותו: כיצד אתה כותב דבר כזה כאשר בית המשפט העליון מלא בשופטים יקים, האוניברסיטה העברית הוקמה בעיקרה על ידי פרופסורים יקים, הרופאים היקים הקימו בארץ בתי חולים, בנק לאומי מנוהל על ידי יקים? 'הרוסים והפולנים הצליחו יותר', הייתה תשובתו, תשובה שהצביעה על כך שאחרי כל השנים בארץ הוא עדיין לא לגמרי נקלט בה. הייתה לו תחושה של זרות שליוותה אותו כל חייו, למרות כל פועלו".

 

סוף דבר

עולי גרמניה לא יכלו אלא להיאחז בארץ. כל אחד בתחומו. כופים סדר של מקום אחר על הלבנט המזרחי, המודח, הפרוע, שלא מכיר בסמכות, ונכנע רק לכובד החום של הקיץ המהביל. שוקן, ומקבילים לו כמו אורי אבנרי, לא הכירו דרך אחרת. אמנם היטלר הרס את האידיאל הגרמני שלהם, אך בכל זאת אי אפשר היה לעקור את הדברים הטובים שהיו לפני הצורר. המתנגדים להם עוררו בהם תדהמה, כי הדרך כפי שהם ראו אותה הייתה היחידה שבאה בחשבון, אם חושבים על ארץ הגירה, של שבטים על גבי שבטים, כל אחד עם שופטיו ועם חכמיו.

יושר, דיוק, נהלים ודיווח אמת היו דברים שבן גוריון אהב ואימץ מהיקים. רבים מהם, איש־איש בתפקידו ובאמונותיו, עיצבו מערכות חשובות במדינה הצעירה, מהרפואה ועד המשפט, הצבא והממשל. ייתכן שמסיבות מובנות של מנהל במפעל יצירתי, שכל אחד רצה לבלוט בו, שוקן הרגיש שהוא חייב להזכיר לפעמים לסופרים ולמשוררים, וכן לעיתונאים המפורסמים, שברצותו הוא בנה אותם וברצותו הוא יחזיר אותם אל אלמוניות נוראה יותר משידעו קודם. כי עכשיו זו תהיה אלמוניות שאחרי התהילה.

לא ברור מה היה חושב על מפעלו, 'הארץ', כיום. גרשום שוקן מת לפני הסכמי אוסלו, לפני רבין 2 וברק ולבנון 2 ואינתיפאדה 2 ושרון וביבי (וביבי, וביבי, וביבי). האם היה מוכן להכניס את החברה הגרמנית דומונט־שאוברג כשותפים, כפי שעשו ילדיו? האם היה מאושר על ההתבססות בנקודה השמאלית של המפה? האם כל תפיסותיו של 'דה מרקר' היו מקובלות עליו? כנראה לא נדע. נראה שבכל הקשור לבנו הבכור היה חווה השלמה מאוחרת, קובר את המשקעים שלא היו תמיד נעימים. בכוונה, מתוך התנגדות, ואולי בצו הגורל, הפך עמוס שוקן למר שוקן. הבוס, התגלמות הסמכות בדומה לאביו. בסוף כולנו נעשים כמו אבותינו, ולא משנה כמה נרצה לברוח מכך. האם בחיים שלמים של משחקי חתול ועכבר עם דמות האב שממנה אנו בורחים רק על מנת לשוב אליה, יש גם איזה אושר? בעת השביתה הגדולה אמר גרשום שוקן על עובדיו, "הם חושבים שאני מרוויח? איפה הם היו כשאני הפסדתי?". בגישה הפרקטית, היקית, התמיד צודקת בעיני עצמה, מורשתו ככל הנראה עדיין איתנו.

 

הכתבה פורסמה בגיליון יולי 2015 לציון 25 שנה למותו של גרשום שוקן.

איור: דניאל גולדפרב

 

רוצים לקבל את ליברל בכל חודש עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook