20 שנים עברו מאז אותו לילה נורא. יומיים לפני כן כינס אותנו מזכ"ל מפלגת העבודה ניסים זווילי וקרא לכולם להגיע לעצרת השלום בכיכר. הייתי בין מארגניה של העצרת והגעתי לכיכר "מלכי ישראל" לפני תחילתה. ההמונים זרמו מכל עבר. פגשתי שם את אחד מבכירי היחידה לאבטחת אישים שהבטיח לי כי לאור שמועות על פיגועים אפשריים הם דואגים להכל. שהכל יהיה בסדר. עם תחילת העצרת הגיעו לאה ויצחק. היא הייתה נרגשת. קורנת. חיבקה את בני נעם שהיה איתי בחום. יצחק היה לחוץ, מתוח מאד. התיישב על דרגש בטון קטן וליטף את פניו שוב ושוב, מתרכז בנאומו. התיישבתי לצידו ואיחלתי בהצלחה. כשקראו לו לקום לנאומו האחרון בו תבע כי "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" הגיב דרוך כקפיץ. הקהל הריע בהתלהבות אין קץ. ברכב, בדרכי חזרה לביתי שמעתי את אבי בטלהיים, מנחה התוכנית של מוצ"ש ב"קול ישראל" עוצר את השידור ומביא דיווח על יריות שנורו בכיכר. התקשרתי לאבא, חיים הרצוג, ועדכנתי אותו שמשהו נורא התרחש.
שעה קלה לאחר מכן, כשהתבשרנו על מותו של יצחק מכדורי הרוצח השפל בכיתי בכי תמרורים, לא ידעתי את נפשי מצער. רצח רבין היה נקודת שבר קשה וכואבת למדינת ישראל. בסך הכל המאזן הלאומי שלנו מאז הלך והתדרדר. אני מאמין שאם יצחק רבין היה מיישם את תוכניותיו, למרות הקשיים, מדינת ישראל הייתה נמצאת ביום במקום אחר. טוב יותר. אזרחיה היו חיים חיים בטוחים יותר בתוך גבולות ברורים יותר, הם היו זוכים לרווחה, סגירת פערים וצדק חברתי ואולי היו מצליחים "לסגור את החודש" או לדמיין את עצמם רוכשים דירה.
בימים הקשים שעוברים על מדינת ישראל בשבועות האחרונים אני שואל את עצמי, מה רבין היה עושה? כיצד היה נוהג? ברור לי שהוא היה יוזם. לא נשאר בעמדה המגיבה והמאיימת. יצחק היה מתעקש על מהלכים מדיניים ואזוריים שירגיעו את השטח בד בבד עם מכה כואבת שהיה מנחית על הטרור. אכזרי וקשה ככל שיהיה. הוא לא היה זורק את האחריות על גורמי הביטחון או על אבו מאזן וגורמים בינלאומיים. הוא לא האמין ברטוריקה של הפחדת המדינה. הוא לא היה מפחיד ומאיים, הוא היה פועל כדי לנסוך ביטחון בלב האזרחים המאזינים לו ומחכים למוצא פיו.
המאזן הלאומי שלנו הולך ומתדרדר אבל המחנה שהוביל יצחק עסוק מאז ב"להרוג" את מנהיגיו. להחליף אותם, לנסות למצוא פתרונות קסם.
רבין סבל מאד מ"המחנה" שהוביל לניצחון . לא סמכו עליו, חשדו בו. מה לא אמרו עליו?
אבל הוא ידע לעמוד כמו חומה בצורה מול הביקורת ולהתקדם לעבר מה שראה לנכון.
היכרתי אותו מקרוב. ראיתי איך מנהיג מעז לפרוץ דרכים שאיש לא זיהה לפניו. אמירותיו המפורסמות "נלחם בטרור כאילו אין שלום, ונעשה שלום כאילו אין טרור." ו"אל מול שימוש בכוח, אם ברצוננו להתקיים כמדינה, עלינו לעשות החלטות קשות" הן מילים פשוטות, היום אולי היו נעלמות בסבך הסיסמאות השנונות וחידודי המילים, שמבטאות עוצמה וביטחון. רבין לא היה נאיבי, הוא לא חשב שבצד השני יושבים חברים המחכים לחיבוק, אך הבין, הבנה אסטרטגית של מצביא ומנהיג בעל שאר רוח, שאת שפיכות הדמים והקרבות הבלתי פוסקים לא ניתן יהיה לעצור רק בכוח הזרוע, המטוס והטנק.
יצחק היה מגדולי מנהיגינו. מורה של רבים לאחריות, יושרה אישית ויכולת הובלה של תהליכים היסטוריים. הוא היה מנהיג שראה למרחוק, העז לחלום וידע לבצע את אשר ראה בחזונו.
מאז ועד היום דגלתי תמיד ואני רואה במורשתו של רבין ובדרכו שהמשפט "לא לקיצוניות השמאל ולא לקיצוניות הימין" הִנו אחד מעמודי התווך שלה, את יסודות תפישתי הפוליטית והלאומית.
יצחק רבין ז"ל היה מפקד, מנהיג פוליטי חשוב, איש חזון ומעש. מי ייתן ונהיה ראויים לזכרו.
–
- עוד מילה על רצח רבין // הטור של איילת נחמיאס ורבין
- אבודה // כך חיסל עמיר פרץ את המפלגה שייסדה את המדינה // מאת שרה ליבוביץ־דר
- יגאל עמיר // מנצח כבר 24 שנה
