20 שנה לרצח רבין: במותו ציווה לנו כאוס / רן אדליסט

0

| קווים לדמותו של רבין כראש ממשלה, ולדמותה של ישראל אחרי הרצח |

.

לפעמים, כשאנשים מושכים אנחת ייאוש נוכח קריסת המערכות הנוכחית, הם מנסים להיאחז באיזה 'אילו' נוסטלגי, רווי בניחוח מריר של החמצה. "הכול היה נראה אחרת אילו הכדור לא היה קטלני ורבין, הפצוע שהחלים, היה מסתער כארי על המתנחלים". או: "אילו המאבטחים היו עוצרים את יגאל עמיר (מה שאולי היה מביא את האחרון לכנסת בסוף, בסצנריו אחר) היו נחשפות הפנים האמיתיות של הציונות הדתית".

אז תרגיעו. רצח רבין לא שינה דבר. מורשת בגין, שאיחד את קואליציית הדחויים, הייתה מוגשמת בדיוק במתכונת ממשלת ישראל הנוכחית. זאת לא ספקולציה, זאת הדמוגרפיה טמבל. רבין עצמו, אילו לא נרצח, היה מבטל את ה'אילו' האלה בהינף יד ג'ינג'י קצר רוח, ומוסיף בבריטון העמוק שלו, מה שהיה בעיניו שיא השנינה: אילו לסבתא היו גלגלים. 

ואף על פי כן, כשנרצח רבין נרצח חלום המדינה היהודית-חילונית-דמוקרטית. מאז, ברביעי בנובמבר מדי שנה, כמו בטקסי הלוויה מאפיונריים, לובשים מסיתי הכיכר של אז ארשת של אבל תהומי. הם פוסעים מעדנות אל מעמד הזרים, מעפעפים בעיניים מגולגלות כלפי שמיא ועולים בצעדים מדודים אל הפודיום כדי לשאת דברי נחמה וישועה ותוכחה. אחרי ביקור נתניהו במרכז רבין, בפתיחת תערוכת 'אנטבה', שיגר מפקד הפריצה במבצע מוקי בצר מסרון נזעם לדליה רבין. משהו בנוסח 'הרצחת וגם ירשת' וגם: רבין לא היה מסכים.

*****

20 שנה חלפו מאז הרצח. על פי כל מדדי האושר, מאז ועד היום, מרבית אזרחי המדינה היהודים באותן שנים היו מאושרים בחלקם. אפילו חגי חיטרון מבקר ב'הארץ', כתב: "צריך להודות, השנה הייתה מצוינת במוזיקה הקלאסית". בפועל, היו אלה 20 השנים החשוכות ביותר בתולדותינו, והשיא עוד לפנינו.

הלחץ המתמשך הפך את השטחים, שהיו מיועדים להסדר, להר געש. הייתה אינתיפאדה ופיגועים גם בקדנציות שלו, אבל רבין זיהה את הסיבות, ובכהונתו השנייה הלך על אוסלו ועל הסדר עם הפלסטינים ונגד המתנחלים. המהלך היה אמור ליצור מציאות של שתי מדינות, "כדי לא להגיע למדינה דו־לאומית", כפי שהסביר את אוסלו. כשהלך בא המבול. מאז אלה הן 20 שנות חיים בבועה, כאילו נורמלית. ההתנתקות והמצור על עזה בלא־המשכיות בגדה גרמו להתפרצויות אלימות בסדר גודל של 'מבצעים' תקופתיים וגביית מחיר מצטבר בחיי היומיום. במקביל ישראל הופכת למדינת אפרטהייד, הרקמה החברתית מתפרקת, והלאומית 'מתחזקת' ומתחרדת. עדיין יש כאן קליפה דקה של חברה כמו־נורמטיבית, והיא משווקת לעולם כישראל האמיתית, אבל גם היא נסדקת והולכת. יש עוגנים כמו הייטק ובג"ץ, פרס נובל אקראי, תרבות, משלחת צה"ל לאזור מוכה אסון. ובעיקר יש את תל־אביב. מדובר כאילו בחברה מערבית, אבל זוהי מצגת שווא. גם הנתונים על כך שאנו אחת החברות העניות בעולם המערבי מעידים על כך. עוני הוא בורות ונחשלות.

לעומת מופעי האגו והרכושנות הפרועים של שרון ופרס, ברק ונתניהו; רבין, כמו שמיר ובגין, היה מופת של צניעות שהתחפשה לענווה (לא להתבלבל עם אגו). פרס אולי לא נהנתן־בולמוס כמו שרון, ואיננו שואו־אוף ברמת השחץ הנובורישי של הזוג המלכותי הנוכחי, אבל הצריכה היומיומית של כבודנות כמעט נואשת שלו עלתה לעם ישראל לא פחות משחיתויות האחרים. שלא לדבר על הפקרות ביטחונית. רבין, לעומתם, היה מגדלור של רציונליות שפויה בניהול עסקי ביטחון ומדינה.

*****

שלא תהיה כאן טעות. רבין לא היה צמחוני. בטח לא 'פיסניק'. כשהיה צריך לשבור רגלים וידיים באינתיפאדה הראשונה, לא היסס. כשהיה צריך לגרש מאות פעילי חמאס, גם לא. עד ש'התפכח', היה נץ מיליטריסטי מיום שעמד על דעתו כמפקד צעיר בפלמ"ח. בסיום מלחמת השחרור נאספו כוחות פלמ"ח בבית ישראל, ליד לוד. ההנהגה הפוליטית של הפלמ"ח, טבנקין, גלילי ואלון, הטילו על אליהו סלע, קצין המבצעים של חטיבת 'הראל' לתכנן את כיבוש הגדה. "אם היו פוקדים עלינו, אני בטוח שהיינו כובשים כבר אז את הגדה", סיפר סלע בסרט 'סלע קיומנו'. בן־גוריון לא אישר את התכנית, דחק את ההנהגה הפוליטית, הסוציאליסטית, מתהליך קבלת ההחלטות, פירק את הפלמ"ח, וכמעט הדיח גם את רבין, שלא ויתר על הלוחמנות הטבועה בו.

כשהיה אלוף פיקוד צפון בשנות ה־50, אימץ את תורת הפרובוקציות כדי לערער את השליטה הסורית בשטחים המפורזים על פי החלטות האו"ם. "מכרה זהב של פיתוח תקריות גבול", הגדיר את ייזום התקריות מצדנו. כרמטכ"ל, בנה את צה"ל שלפני מלחמת ששת הימים כצבא שאמור להתמודד עם כל מדינות ערב; את הניצחון קיבל כסגירת מעגל לאחר ה'בכייה לדורות' – כך כונתה בפלמ"ח אותה החלטת בן־גוריון שלא לכבוש את הגדה. האסטרטגים של אמ"ן הסבירו אז שבמקום 985 ק"מ של גבול זמני מאז הסכמי שביתת הנשק ב־1949, יש לנו כיום רק 650 ק"מ עם מגננות אסטרטגיות, כמו תעלת סואץ, הירדן ממזרח וקו המצוקים של הרמה בצפון. רבין הרמטכ"ל אימץ בהתלהבות: "אלה הם קווי ההגנה הטובים ביותר".

כרמטכ"ל, הריץ מגוון תכניות להחזיק בשטחים מיד אחרי המלחמה. כבר ביום הראשון ללחימה שיגר הפרקליט הצבאי הראשי שלו, מאיר שמגר, מסמך לאלופי הפיקודים ולראש אגף מבצעים במטכ"ל. הכותרת: "דרכי חקיקה בשטח כבוש". כבר ביום השני למלחמה מונו שלושה מפקדים צבאיים לשטחי הממשל החדשים: סיני, רצועת עזה והגדה המערבית, ודנו בעיתוי הפעלת הממשל הצבאי והסדרת פעילות מערכת הביטחון בשטחים הכבושים. רבין חתם. בהמשך, כשגריר בוושינגטון, ניהל שיחות גישוש על עתיד השטחים. לא היה מופתע ונרגז ממנו כאשר האמריקאים הציגו בפניו מכתב של לוי אשכול, מיד אחרי המלחמה, על נכונות לסגת לקווי 67'. רק כאשר חיכך כמה מרפקים במינגלינג הוושינגטוני, למד רבין להבדיל לא רק בין סינגל מאלט לסתם ג'וני ווקר, אלא גם בין כוח למגבלות על כוח. ועל הצורך בהפרדת הדת מן המדינה. וטניס. וקורט קפיטליזם. אלא שגם ההתערסלות המרופדת בחיק העילית האמריקאית לא קלקלו אצלו (בניגוד ללאה אשתו), את הפשטות הפלמ"חניקית. דווקא הריחוק עשה אותו רגיש יותר לנפילת חללי שווא וחיי אדם בכלל (אלה הסימנים שדליה, בתו, נותנת בו).

. איור: אלון בראייר

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף