20 שנה לרצח רבין: אילו היה עדיין חי / עמנואל רוזן

0

 

העיסוק בשאלה "מה היה קורה אם", איננו מטופש או מופרך יותר מניסיונם חסר התוחלת של פרשני טלוויזיה ועיתונות לנחש "מה יהיה כאשר". אדרבה, יש בו אפילו יתרון קל, שכן בניגוד ליומרה לדעת מה יקרה בעתיד מעורפל, החזרה לעתיד נהנית בכל זאת מעובדות בהירות יחסית, על מה שבאמת התרחש אחרי ככלות הכול.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לפני 20 שנה היה אירוע מדיני משמעותי, לא פחות מעצם החלטתו של הנרצח, שנתיים לפני כן, ללחוץ את ידו של יאסר ערפאת ולכרות הסכם שלום עם הארגון לשחרור פלסטין. הסכמי אוסלו היו רגע היסטורי שנופל בחשיבותו רק מעצם הקמת המדינה ב־1948. והרצח? הוא חשוב לא פחות מהם.

20 שנה אחרי הלילה ההוא בכיכר, הזירה המדינית קפאה ואין בה סימני חיים. היא נמצאת בדיוק במקום שבו הייתה ב־4 בנובמבר 1995, ו"רכבת השלום", בדיוק כמו זו של המפוזר מכפר אז"ר, עומדת במקום; רק מפוזרים ובעיקר מפזרי אשליות מכרו לנו לאורך השנים לוקשים על משא ומתן, ודיונים חשאיים ופגישות דרמטיות ו"כמעט" הסכמים.

.

יש פרטנר

כדי לומר "מה היה קורה אם", אני חוזר לשעת לילה מאוחרת, 28 בספטמבר 1995, חודשיים לפני הלילה ההוא בכיכר, שנתיים בדיוק אחרי הטקס ההוא במדשאת הבית הלבן, כשאדם זעוף פנים, כעוס וטרוד, יצחק רבין שמו, לחץ בחוסר חשק מופגן עד כדי מיאוס את ידו של ערפאת, ובמיאוס לא מבוטל בפני עצמו, את אלה של שר החוץ שלו שמעון הבלתי נלאה פרס. אני חוזר לספטמבר 1995, לחדר אירוח במלון מפואר בוושינגטון הבירה, שבו אני ממתין כבר שעות ארוכות, יחד עם עמיתי יעקב אילון, לראיון חגיגי – ובעיקר נדיר – עם הצמד: רבין ופרס. שמעון ויצחק. שניהם יחד, וכל אחד לחוד.

שעות מספר חלפו מאז חתמו השניים בבית הלבן, יחד עם ערפאת וקלינטון ובנוכחות חוסני מובארק, המלך חוסיין וכמעט כל העולם, על מה שכונה הסכם 'אוסלו ב'. או במילים ברורות יותר: ההסכם ליציאת צה"ל מערי הגדה (למעט חברון) ולסלילת הדרך להקמת המדינה הפלסטינית שבירתה ירושלים, ירחם השם. וושינגטון חגגה, הארץ שהשאירו רבין ופרס מאחור דממה וסערה מפיגועים, הפגנות והסתות; ואנחנו, אילון ואני, חיכינו לראיון שהתעכב והתעכב ולמרואיינים שבוששו להגיע. יחד איתנו המתינו שתי הדוברות, עליזה גורן של רבין ובהירה ברדוגו של פרס, שהזהירו: הם עייפים (פרס) ועצבניים (רבין), ושום דבר טוב לא יצמח מהריאיון הזה.

ואז הם הגיעו, וליד הנס שהתרחש שם בחדר, החוויר אפילו נס השלום הישראלי–פלסטיני. "ערב טוב", אמר רבין בחיוך אין סופי, כאילו נכנס הרגע לפגישת מחזור של חברים מהפלמ"ח, "בוא", סימן לשמעון ההמום, "בוא שב לידי". הם התיישבו מולנו זחוחי אושר, ברך נוגעת בברך, שימי ידך בידי; ובתוך דברי השלום והתקווה ומשק הכנפיים וריחם המשכר של עלי הזית שריחפו שם ללא מעצור, היו שני משפטים של 'יצחק היקר' שלא אשכח לעולם, ושהיו הדבר הקרוב ביותר ששמעתי מימי לאמירתה של הקלישאה החבוטה על משק כנפי ההיסטוריה. הראשון – "אני רוצה להודות לשמעון", אמר רבין ונשאר בחיים, ואז, כשהגיע לערפאת, הוא כינה אותו, לראשונה בחייו וימים ספורים כל כך לפני מותו: "הפרטנר שלנו".

.

האיש שהשלים עם דרכו

דרך ארוכה, שנתיים ליתר דיוק, עבר ראש הממשלה רבין עד שמוכן היה לראות בערפאת, שנוא נפשו, פרטנר אמיתי לשלום, ועד שהיה מוכן להודות לשמעון, שמאזן השנאה ביניהם פרנס עשרות שנים בדברי ימי הפוליטיקה המקומית; על הדרך שסלל לרגע הזה, שבו הסכסוך ההיסטורי כל כך עמד אולי בפני סיומו החגיגי. יום למחרת השידור סיפרה לי דליה, הבת, שאבא אהב את הראיון. בשביל מי שהכיר את ייסורי השלום שעברו עליו עד לאותו הרגע, הערב הזה, הראיון הזה, חשף אדם שלם, נחרץ, בטוח בעצמו. אין ספור מחלוקות והתלבטויות ציפו בפתח: חברון, ירושלים, הפליטים, אבל התלבטות אחת הייתה באותו הערב הרחק מאחוריו. יצחק רבין של 28 בספטמבר 1995 היה אדם שקיבל את ההחלטה לחלק את הארץ ויהי מה. אדם שסימן את הרגע שבו עבר תהליך אוסלו מפוליטיקה להיסטוריה.

אחרי מותו קיבל רבין את כנפי המלאך, השמורים רק לאנשים בדרגת מוטי קירשנבאום וצפונה; תנועות השלום והשמאל אימצו והפכו אותו לאייקון. "שלום חבר" הפך שם נרדף ל"שלום לשלום". רבין לא היה מלאך ולא שמאלן, לא פציפיסט ולא שלום עכשווניק. ממש לא. אבל עובדה אחת ברורה: מהרגע שהלך מאתנו, שום דבר רציני, שראוי להיכלל תחת הכותרת "תהליך שלום", לא באמת קרה כאן. קלינטון ובוש ואובמה, ערפאת ואבו מאזן, ברק ושרון ואולמרט וביבי גם – כולם דיברו המון על שלום, ולא באמת עשו. או כי לא רצו, או כי לא יכלו – או שגם וגם. בשעה אחת של יממה אחת באותם ימים של 1995, הימים האחרונים של טרום הרצח, אפשר להכניס עשרים שנה של חידלון מדיני – וגם זה במאמץ רב.

.

שעשועי כאילו

סצנריו חלופי: עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל מסתיימת בקטרזיס גדול. אבל גם הפיגועים והדם נשפכים ללא הפסקה. רבין בשלו. גם פרס כמובן. בדצמבר נחתם ההסכם על יציאה מחברון. מערכת הבחירות מתחממת. הסקרים מראים על צמצום הפער בין הבחור החדש בעיר נתניהו לבין רבין. כמעט שוויון. חודשיים לפני הבחירות ב־1996 נפתחות בקמפ דייוויד השיחות על הסדר הקבע. סוגיית הפליטים הנפיצה מסתמנת כקלה יחסית לפתרון. מנגנון כלכלי, הרבה סיסמאות שמבהירות כי שום פלסטינאי לא באמת יחזור לתל־אביב או אפילו ללוד. גם סוגיית הגבולות פתירה. ישראל תיסוג מ־90% מהשטח כולל כל רצועת עזה, ותותיר תחת שליטתה את אריאל וריכוזי האוכלוסייה הגדולים.

אבל ירושלים תוקעת כצפוי את המשא ומתן ומולידה משבר. גם הפיגועים לא מפסיקים. רבין מאמץ קו קיצוני. צה"ל יוצא למבצע צבאי נרחב נגד החמאס בגדה וברצועה. השיחות עם ערפאת מושעות. קלינטון מגבה את רבין, גם פרס. בבחירות מנצח רבין ברוב קטן. נתניהו חוזר לארצות הברית, לצמיתות. שרון מתמנה ליו"ר הליכוד ומצטרף על תקן שר החוץ לממשלת אחדות לאומית בראשותו של רבין. פרס הוא משנה לראש הממשלה ואחראי על המשא ומתן.

שלושה חודשים אחרי הבחירות מתחדשות השיחות. קלינטון מבטיח לשני הצדדים חבילות כלכליות של סיוע חסר תקדים. ביוני 1997 נחתם בבירה האמריקאית הסכם הקבע על הקמת מדינה פלסטינית. אריאל נשארת בשטח ישראל, ערפאת מקבל שטחים חלופיים בחלוצה. וירושלים? לא מחולקת. דגל פלסטיני מונף בהר הבית, דגל ישראל בכותל. הליכוד פורש מהממשלה ורבין מכריז על בחירות חדשות, אותן הוא מנצח בקלות. שרון חוזר לממשלה, וביחד עם רבין הם סוללים את הדרך לשיחות שלום עם סוריה.

בינואר 2000 העולם חוגג מילניום חדש. מדינת פלסטין וישראל מקיימות יחסי שלום קרירים. השיחות עם סוריה עדיין מדשדשות. ארגוני טרור ממשיכים לפעול, וגם צה"ל.

חזרה לעתיד. רבין, לדעתי, היה מביא את השלום, כי במאה שנות הסכסוך הישראלי–פלסטיני היה רק שילוב אחד שיכול היה לעשות את זה – קלינטון/ערפאת/רבין. הם לא היו אנשים מושלמים, גם לא מלאכים, אבל הם היו מנהיגים עם  כימיה נדירה של חומרים ויחסי אהבה־שנאה מפרים, שמהם עשויה היסטוריה. כל שילוב אחר, מאז ועד היום, לא סיפק את הנוסחה ולא את הסחורה. לא היה כזה, וספק אם יהיה. מן הבחינה הזו, יגאל עמיר, דמנו יקום את שמו, עשה את הרצח המושלם. בעיניו, ולא רק בעיניו כמובן, ממש כמו בסרט מתח זול, הוא ניתק את הנפץ שאיים על "שלום העולם" שנייה אחת לפני הפיצוץ הגדול.

.

צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף