fbpx

15 שנה לנסיגה מלבנון: הגאונות והתעוזה של 'ארבע אמהות' // אבירמה גולן

'ארבע אמהות' הצליחו כל כך ואף הטביעו חותם לטווח ארוך, מפני שהדיון הפוליטי בשאלת לבנון מת.

0

כמה נוגה: בצר לו, מתרפק ציבור מצביעי השמאל־מרכז על דמותו המפוקפקת של הגנרל הכי מעוטר ומנהיג השמאל הכי לא שמאלי, אהוד ברק. הופעתו מחדש בתקשורת, לרגל חגיגות היציאה מלבנון, עוררה אצל רבים במחנה הזה את הכמיהה הנושנה למנהיג צבאי חזק, שרק הוא יכול ליזום ויתורים מבלי שהימין ירגיש.

מילא הסתירה החריפה בין התיאוריה המשונה הזאת לבין העובדות: הלוא כשכבר היה רמטכ"ל בדימוס שמימש את הפנטזיה הזאת, הוא נרצח. אבל ברק? הלוא ברק הוא הדוגמה ההפוכה בדיוק למנהיג שישראל זקוקה לו לביצוע התיקון החיוני לעתידה. ברק הוא זה שהכשיר את השטח, בשנתיים הסוערות של שלטונו הרעוע, לחזרת הימין לשלטון, והכה את המחנה המתון בשיתוק מוחלט, שרק מחמיר מאז.

מצד אחד הפגין רא"ל במיל' ברק עיוורון מרשים למורכבות החברה הישראלית ולשינויי העומק שהתחוללו בה, עיוורון שהתבטא באופן אומלל במיוחד בבקשת הסליחה הקולוניאלית והגמלונית מ"עדות המזרח". מצד שני – הוא טבע את המוטו האומלל "וילה בג'ונגל", העצים את תפיסת ה"אנחנו כאן, הם שם", קיבע את ה"אין פרטנר", וקבר את האופק המדיני.

שני הצדדים האלה אינם באמת חלקים נפרדים בתופעת ברק ואוהדיו. הניכור כלפי ציבור גדול ורחב, שנחשף בליל הניצחון בבחירות 1999 בהיענותו "הנלהבת" לצעקת בוחריו "רק לא ש"ס", מחובר בדבק בלתי נראה, אך חזק מאין כמותו, לבדלנות המדינית.

ברק ואוהדיו חולמים על חברה צפון־אירופית דמיונית, ללא מזרחים מסורתיים או דתיים מנשקי מזוזות וקמעות, אבל אין להם שום בעיה עם רבני "מרכז הרב" ועם ראשי המתנחלים (ע"ע המזוזה שיאיר גרבוז קבע בביתו לאחרונה כפעולת פיוס מוזרה, דווקא עם נציגי ועד מתיישבי השומרון); וכמו כן, הם חולמים על הסכם מדיני שבו הפלסטינים ייעלמו כלא היו מאחורי החומה (ע"ע שלטי החוצות של הקצינים הבכירים במיל' במערכת הבחירות האחרונה). כך הם מבדלים למעשה גם את הפלסטינים שבתחומי הקו הירוק מהקולקטיב הישראלי.

היציאה מלבנון באה לחברה הישראלית מאוחר מדי, לאחר שפיכות דמים גדולה בהרבה מן ההכרח, אם בכלל היה הכרח. אין מחלוקת על חיוניותה, אבל אפשר וצריך לבחון אותה בהקשר שבו התרחשה ולברר מה הנזק שהיא גרמה לחברה הישראלית, בעזרתו האדיבה של ברק.

ההקשר המיידי של היציאה מלבנון הוא תופעת 'ארבע אמהות'. שם גאוני, יש לומר. מי שהמציא אותו ידע היטב לקרוא את שורשי הסנטימנט הישראלי הממוקם בין הבטן ללב. ארבע האמהות מהתורה ומההגדה. ומהזיכרון הלאומי. ובכלל אמהות יהודיות. אמהות שמגדלות בנים, שיתגייסו לצבא ויילחמו במלחמה וגופותיהם יובאו לחלקה הצבאית; מה שיהפוך את האם הטובה לאם לאומית שכולה. איך אפשר בכלל לנהל ויכוח עם המטען העצום הזה, עתיר הרגשות.

הגאוניות של 'ארבע אמהות' מרחיקה לכת מעבר לשם. מייסדות התנועה ידעו להבחין ברגע הנכון שבו החברה הישראלית התחילה להיות בשלה להפרטת התודעה הקולקטיבית שלה כחברה במאבק מלחמתי. הן לא המציאו את ההפרטה הזאת. זו התפשטה כאש בשדה קוצים בכלכלה ובשירותים החברתיים, בחינוך ובדיור ובבריאות, ובכל התחומים האחרים, עד שהתגלגלה להפרטת השכול, וכאן כבר לא נעצרה.

העזתן של 'ארבע אמהות' לקרוא תיגר על סדר היום הלאומי, שרק לאנשי צבא הייתה לגיטימציה להתערב בו, ראויה לציון, אך העובדה שקריאתן הוכתרה בהצלחה כה גדולה (חרף המתקפות הברוטליות בשלבים הראשונים) ובהתגייסות גורפת של עיתונאיות מובילות (שלי יחימוביץ', כרמלה מנשה, בילי מוסקונה־לרמן, דליה יאירי ועוד) – מצביעה על כך שהשעה אכן הייתה כשרה לפעולה כזאת.

מלחמת לבנון הראשונה, ואיוולת השקיעה בבוץ הלבנוני המדמם בעקבותיה, תרמו תרומה משמעותית לפירוק הדבק המלכד של החברה הישראלית סביב צה"ל, דבק שהחל להתפורר ב־73', אך עדיין החזיק מעמד. מ־83' החלו לוויות החיילים שנהרגו "שם" להתרחש הרחק מן העין הציבורית. המשפחות השכולות התכנסו לתוך יגונן. הרחוב הישראלי, וכמובן יותר מכל התל־אביבי, המשיך בחייו כאילו לא קרה דבר. זו הייתה חזרה זוועתית, לא פחות, על ההוויה של מלחמת ההתשה, המוכחשת במלחמות ישראל, אך הפעם היא קרתה בחברה שהחוטים שחיברו אותה – חלקם באופן אותנטי וחלקם, אולי רובם, באופן מלאכותי – נפרמו במהירות מבהילה.

'ארבע אמהות' הצליחו כל כך ואף הטביעו חותם לטווח ארוך, מפני שהדיון הפוליטי בשאלת לבנון מת, כמו שהדיון הפוליטי בשאלת הכיבוש מת, וכמו שהדיון הפוליטי בשאלת הסכסוך מת. הן הצליחו כי מתוך השיח המת הזה, שהציבור רצה להתנתק ממנו ולשכוח שהוא קיים, הן בודדו את בניהן החיים ואת תביעתן לשמור על חייהם. הבנים הפרטיים הפכו לסיבה הבלעדית להפסקת הלחימה. הסבל הפרטי של החייל הבודד, הבן של אמא, הפך להיות הגורם המכריע בדיון הציבורי.

זעקת השבר של 'ארבע אמהות' עוררה חילוקי דעות גם בקרב פמיניסטיות מהשמאל שלא אהבו את השימוש באמהוּת כטיעון במסגרת השיח הפוליטי, אבל בסופו של דבר התקבלה כביטוי לגיטימי של מחאה אזרחית. אהוד ברק, שהתחבר בטבעיות מופלאה לרוח ההפרטה בכל תחום אפשרי, התחייב כבר לפני הבחירות שהוא "יוציא את הילדים" מהבוץ הלבנוני, וזה בדיוק מה שהוא עשה.

מכאן ואילך תפסה הפרטת התודעה הישראלית תאוצה כפולה ומכופלת: די לצפות בסרטי הקולנוע הישראליים שחזרו שוב ושוב לבוץ הלבנוני כדי לגלות עד כמה זוהי מלחמת הילדים של אמא, ועד כמה היא מצטלמת אמריקאית לעילא, לרבות אהבה בין גברים יפי תואר שמתגלגלים בשלג במעילי פרווה. לא במקרה רבים מהסרטים האלה זכו בפרסים בארצות הברית. הם התאימו לקהל האמריקאי כמו כפפה.

סביר להניח שהיו ליציאה מלבנון שיקולים מורכבים יותר מאלה המתוארים כאן, אבל חשוב לסמן את העקרונות המכוננים שאפיינו אותה. עקרונות אלה רק הקצינו עם השנים. יותר מכל נשארו לנו מהיציאה מלבנון הוויתור על הדיון הפוליטי, האדישות כלפי דוקטרינת הכוחנות הצבאית כפתרון לכל משבר, וההתמכרות להסתגרות בתוך הנוחות המדומיינת שלנו, המשפחתית והמוגנת, הכמו־אמריקאית. הכי אנחנו רוצים להגיף את הדלתות והחלונות, להפעיל את המזגן, להדליק טלוויזיה באנגלית ולהישאר ככה. אנחנו כאן בווילה שלנו, והם שם, בג'ונגל הרע.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook