ב־1956 נסוגה ישראל מסיני ומעזה תוך חריקת שיניים, אגרופים קמוצים וטרוניות על עולם קשה לב שאיננו מבין כיצד מתנהל המזרח התיכון.
ב־1982 נסוגה ישראל מסיני אגב שחרור זעקות שבר ואקסטזה, כמו גם הצהרות אופראיות על כך שמדובר ב"נסיגה האחרונה" שנועדה להגן על ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון ועזה.
ב־1985 נסוגה ישראל מעומק לבנון אל קו רצועת הביטחון, אחרי שזרעה במדינה ההיא מהומה, מבולקה; ובמקרה אחד, מבחיל – גם גופות של פלסטינים שנרצחו על ידי פלנגות שצה"ל האיר את דרכן בפצצות תאורה. הנחת העבודה אז הייתה שישראל "תחזור לעומק לבנון כל אימת שתידרש", מה שלא התחולל כמובן. ואז בשנת 2000 נסוגה ישראל גם מדרום לבנון, על רקע מריטת שערות קולקטיבית על כך שישראל העמידה עצמה בסכנה מוחשית ומיידית, וכי אוטוטו, בגין הנסיגה, ירחצו נערי חזבאללה בבניאס ויצמידו מטענים לתחתיות הקיאקים. קברניטי צה"ל ונפוחי החזה בכנסת ובממשלה נשבעו כי נסיגה משפילה נוספת "היה לא תהיה".
חמש שנים לאחר מכן, ב־2005, נסוגה ישראל מעזה ומצפון השומרון, בסיום מלודרמה פוליטית שהובילה לאורגיית אלימות ששודרה בשידור חי ודרבנה את המפונים, בני ובנות יש"ע שרבניהם נשבעו באוזניהם כי "היה לא יהיה" – להישבע שלעולם לא יתמכו עוד במנהיג חילוני תומך התנחלויות כביכול דוגמת שרון, שעל כן הגיע הזמן "להתנחל בשלטון", בעקבות כישלון ההתנחלות בלבבות. כל זאת כדי שלא יתחולל "גירוש" נוסף.
השורה התחתונה של כל זה היא כנראה זו: נסיגות, לעתים גם חד־צדדיות, אלימות וחורקות שיניים, משטחים יהודיים, הן דה־פקטו המדיניות היחידה שישראל מסוגלת להוציא מן הכוח אל הפועל בעקביות. כמו גם להכיל לאורך זמן, בדרך לכינון יחסים מוסדרים (פחות או יותר) עם שכנותיה. באישון ליל, כמו בלבנון, אגב השארת "אדמה חרבה", כמו בסיני ובעזה, בטנקים ובזחל"מים העושים את דרכם אל מעבר לקו הגבול השנוא, הישן והעקשן, בתוך ענני עשן גריז.
נסיגות מן הסוג האחר, שאמורות להתבצע בעקבות הסכמים חגיגיים אגב קיפול מכובד של הדגל וניסור אקורדיון, ומבלי ששיני דחפורים נוגסים אל תוך קיר וצעירים משתלשלים מתורני דגל – כבר לא יושבות טוב על הפסיכה הישראלית, מובילות כמעט בהכרח לאובדן שלטון ולמהפכים פוליטיים; ובעיקר נחקקות בתודעה הקולקטיבית כרגעי חולשה, אובדן עשתונות ואפילו, כמובן, בגידה שדינה מוות. מאוסלו עד חברון. נכון, למיעוטו של הציבור הישראלי יש ביקורת על "אופן הנסיגה" של ברק מלבנון, כמו גם על המהלכים הפוליטיים, הלא כשרים והפתלתלים בעליל שהובילו לנסיגה השרונית מעזה. אבל הביקורות האמורות אף פעם לא הגיעו לכדי כתובות בחוצות העיר "פושעי אוסלו לדין", לא הובילו לשלושה כדורים בגב ואפילו לא לכדי האשמה בשיתוף פעולה עם חמאס, חזבאללה או האנטיוכוס התורן – דאעש. את הסיבה לכל זה לא קשה לשער, וראוי להתעכב עליה במלאת 15 שנים לאותה נסיגה לילית ומוצדקת.
וזו היא: נסיגות חשופות צריח, אגב סימון V ביד הפונה לישראל, ואצבע משולשת ביד הפונה לשטח המפונה והדובר ערבית, מצליחות לרקוד על שתי החתונות שהיטיב ראובן אדלר לנסח כתמצית הישראליות (עוד כשהיה אדלר של שרון, ולא סתם אדלר של הרצוג), לאמור: הרצון הכפול והמשלים "לצאת משטחים" ובאותה העת "להרוג את כל הערבים". ואם לא להרוג אותם, אז לפחות להותיר אותם משתעלים בתוך ענני אסבסט ורסיסי טיח.
בשיחות עם עיתונאים בארץ ובעולם אני שומע לעתים את השאלה "האם ישראל תיזום אי פעם בעתיד מהלך של עשיית שלום?". תשובתי היא זו: ייתכן, אבל לא ריאלי. קשה לזהות "תהליך שיוביל לכך", אם לצטט את ברק אובמה. להפך: הזיכרון הישראלי שופט לחומרה נסיגות במסגרת הסכם וחוגג בדיעבד נסיגות חד־צדדיות, כוחניות ומלאות בוז, גם אם הן מעוררות מדי פעם שיעול רוטן במלאת להן 15. על פי הנוסחה הזו, ישראל אף פעם לא תיסוג במסגרת הסכם מן הגדה המערבית וממזרח ירושלים. היא תצא משם – לא בימי נתניהו, כמובן – כפי שיצאה מעזה, מסיני ומלבנון. כלומר, מאוחר מדי, באישון ליל, על טנקים הנוסעים לאטם, אגב הותרת הרס ומלמול תפילה חרישית אל תוך מכשירי קשר רוחשים, "שהערבים בשטח שיצאנו ממנו יהרגו אחד את השני". ולו כדי שהנסיגה תצדיק את עצמה בדיעבד.
