קול משק כנפי ההיסטוריה עובר לרוב מעל ראשינו ברעש גדול. אך יש עתים נדירות, שבהן ההיסטוריה חולפת לה בקול דממה דקה. כך היה בבוקרו של יום שני, 26 לחודש מאי 2014, עת התרחש בירושלים אירוע בעל ממדים היסטוריים. מערכות התקשורת והפוליטיקה הישראליות, המותשות מענייני דיומא בוערים, לא השכילו לעצור, להביט ולהתפעם.
היה זה ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בהר הרצל והנחת זר על קברו של חוזה מדינת היהודים. 15 הדקות שסימלו מהפך ביחסי הכנסייה הקתולית והעם היהודי, לא נצרבו בתודעה הקולקטיבית הישראלית. ה"דחוף" שוב תפס את מקומו של ה"חשוב". שכן ביקורו בן 28 השעות של האפיפיור פרנציסקוס סוקר בתקשורת המקומית יותר כביקור של כוכב רוק בארצנו, מאשר ככזה של מנהיג לכ־1.2 מיליארד קתולים.
ביקור של אפיפיור בארץ הקודש מתוכנן לפרטי פרטים, כאשר כל דקה, כל אמירה וכל לחיצת יד מתוזמנות ומתוסרטות מראש. לכן הייתה זו אמורה להיות חדשה מרעישה שפרנציסקוס ביקש להניח זר על קברו של בנימין זאב הרצל, הוגה רעיון מדינת היהודים. בפרספקטיבה היסטורית, מימוש רצונו של האפיפיור להגיע לקברו של הרצל היה צריך להיות שיאו של הביקור מנקודת מבט ישראלית־יהודית. הקתולים עוצרים נשימתם למראה האפיפיור מבקר בכנסיית הקבר, היהודים אמורים היו לנצור לעד את תמונתו בקבר האחר, זה שעל ההר הנושא את שם חוזה המדינה.
לאירוע קצר זה יש משמעות דרמטית הרבה יותר מביקורו של האב הקדוש ביד ושם, באנדרטת נפגעי הטרור, או להבדיל – מביקורו בגדר ההפרדה. כל אלה זכו לאזכורים רבים, לפרשנויות ולפולמוס. הביקור בהר הרצל נמשך כ־15 דקות בלבד, אך הן היו 15 דקות בעלות משקל מדיני מהותי לישראל, משמעות תאולוגית עמוקה לעם היהודי ומשמעות סמלית היסטורית בכל הקשור להרצל עצמו.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
