fbpx

15 שנה לנסיגה מלבנון: החלטה נכונה, למרות הכול // אבי בניהו

0

אתחיל מהשורה התחתונה: התוצאה של ההחלטה הפוליטית של ראש הממשלה אהוד ברק – להתעלם מעמדת צה"ל והרמטכ"ל ולצאת מלבנון גם ללא הסכם – היא תוצאה חיובית בפרספקטיבה של הזמן. אכן, לא הכול מושלם, לא הכול נעשה נכון, אין מחויבות של מישהו להסכם כלשהו ומודל הנסיגה החד־צדדית מלבנון הועתק שנים אחר כך לעזה. בלבנון, כמו גם בעזה, מילאו ארגוני טרור את החלל שהותירה ישראל. אבל התוצאה טובה, בהיבט של עצירת הקזת הדם של חיילי צה"ל במסגרת תפקידם כ"שכפ"ץ להגנת יישובי הצפון", בממוצע של 25 חללים בשנה. חלקם בפעילות יזומה, חלקם בהיתקלויות ובמארבים, חלקם בתאונות מבצעיות או מנהלתיות וכו'.

אני זוכר היטב את היום ההוא בו חזרתי עם שר הביטחון יצחק מרדכי מעוד ביקור באחד המוצבים הפנימיים אצל כוחות צה"ל וצד"ל באזור הצפון. בדרך כלל, בדרך חזרה היינו נוחתים ברמב"ם לבקר את פצועי השבוע שעבר. באותו ביקור רטנו הקצינים הזוטרים באוזני השר כי החברה הישראלית שכחה אותם בלבנון, איש אינו מתעניין בהם, והסיכוי שלהם להגיע לעמוד הראשון ולקבל הוקרה הוא רק אם יושמו, חלילה, במסגרת שחורה.

כשנחַתי בתל אביב הרמתי טלפון לכתבים הצבאיים אלון בן דוד ורוני דניאל, ואמרתי להם שהם חייבים למצוא את הדרך להכניס את לבנון לכל סלון בישראל מדי יום שישי. בכוח. ירצו או לא ירצו. דיברתי איתם על "חובת הציבור לדעת". הם נרתמו. אגלה אולי סוד – היה זה דווקא בנימין נתניהו, שירש את פרס בראשות הממשלה ב־1996, שדרש לבחון את הקונספציה של הנוכחות בדרום לבנון. נתניהו נתקל בחזית סירוב משמעותית: הנשיא ויצמן, שרי הביטחון והחוץ מרדכי ולוי, חברי ועדת חוץ וביטחון, יוסי שריד ואהוד ברק ועוד. מרדכי הניע את יישום החלטה 425, בתיאום עם ארצות הברית ומצרים, כדי לקדם הסכם יציאה ללא הצלחה ממשית. שני גורמים לחצו מאוד על נסיגה מלבנון, כל אחד מסיבתו הוא: אביגדור קהלני מ'הדרך השלישית' רצה שנצא מלבנון כדי להציל את רמת הגולן ולנתק את העניין הלבנוני מהסורי; ואילו יוסי ביילין מהעבודה רצה שניסוג דווקא כדי שהסורים יכפו גם נסיגה מהגולן. באמצע עמדו הלוחמים, המפקדים והמשפחות השכולות.

אסון המסוקים הכבד (1997) הכה את החברה הישראלית בהלם; ארגון 'ארבע אמהות' גדל והלך. נפגשנו איתם שוב ושוב במשרד הביטחון ולא הבנו את העוצמה. ואז, הפציעו הבחירות. ברק חתר לראשות הממשלה והבטיח בקמפיין: "אם אבחר, אוציא את צה"ל מלבנון בהסכם בתוך שנה". הוא נבחר, והציבור והתקשורת חישקו אותו להבטחה ולא הרפו. שלום ירושלמי כתב מדי שבוע ב'מעריב' כמה ימים עוד נותרו לברק; ומניין הימים שנותרו התעדכנו בהבלטה על גג הטירה בגעש, צמוד לכביש החוף. אותה טירה שספרה מדי יום את חללי מלחמת לבנון הראשונה לאריק שרון. ברק דווקא ניסה להשיג יציאה בהסכם, אבל הסורים והלבנונים לא שיתפו פעולה וגם ארצות הברית נכשלה. אחר כך פנה לאו"ם כדי לנסות להגיע לסיכום לפחות במוסד הזה. ברקע עמד המטה הכללי של צה"ל בראשות שאול מופז והקשה על ברק את החיים. מופז וסגנו של ברק במשרד הביטחון, אפרים סנה, היו המתנגדים הגדולים ביותר ליציאה ללא הסכם. הם הביעו עמדתם בגלוי, התראיינו ותדרכו עיתונאים. אבל ברק היה נחוש.

ישראל יצאה מלבנון בחופזה, הותירה ציוד רב, בגדה באופן מסוים בגנרל חאלד ובצד"ל, לא הביאה בחשבון לגמרי את "היום שאחרי" ואת החלל הריק. אבל בפרספקטיבה של 15 שנה, ברק קיבל החלטה נכונה. לא יודע אם כך הוא העריך או שהימר – אבל התוצאה היא הטובה מבין החלופות. אבל חברות וחברים, לבנון לא מאחורינו – היא הייתה ותיוותר מצפון לנו עם חזבאללה גדול ומאיים, עם מדינה יפה וחלשה, קרועה בין עדות ופלגים, נתונה לגחמות של סוריה ושל איראן ושל נסראללה. האיום עוד קיים והסרתו לא נראית באופק. אבל אצלנו בשכונה, ככה זה תמיד.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook