אז עברתי לינץ' ברשתות החברתיות. חתיכת חרא דבר שזה. אלים בטירוף, מגעיל נורא, אינטנסיבי מאוד ובעיקר מכוער מאוד. מה כן, אתה לומד הרבה על בני אדם באירועי קיצון. כי, מה לעשות, אירועי קיצון מוציאים מאנשים איזו אמת בלתי מסוננת, פנים אותנטיות של עצמם, שהם מצליחים להסוות בסיטואציות שגרתיות יותר וטעונות פחות. ברשותכם, אמפה את הטיפוסים שזיהיתי בחלוף שבוע פורענות הרשת. הסדר לא מחייב.
1. החארות המושלמים, הששים אלי לינץ' – מדובר בחבורת אוכלי נבלות. אנשים שמזהים דם מקילומטרים, וכשזה קולח, אפילו בזרזיפים, יגיעו עם המקור ועם מאכלת המקלדת, ינקרו ויחתכו בבשר החי. הם יפגיזו בהודעות נאצה, יצייצו את הציוצים הכי נוטפי רעל ושנאה ויתחרו בינם לבין עצמם בשבירת שיא האלימות והטחת הרפש – אם מתוך נקמנות ושנאה על רקע אישי (הפתעה! יש לא מעט נשים וגברים בברנז'ה אשר מתעבים אותי ללא קשר לפוסט "ענק בין גמדים"), אם מתוך חדווה של ממש להיאסף לעדר ולשעוט, מתוך כוונה להפוך את פלוני (פעם זה אני, פעם מישהו אחר) לאפר ואבק.
2. החארות הנגררים – הם מזהים את התפתחותה של תחרות "מלכת כיתה" פנים־שבטית, כשהמשימה הפעם היא להתחרות בשנינויות ונאצות כלפי מאן דהו, והם מזהים כי הדרך להתקבל ולהיות אהוד היא לאמץ את הז'רגון ואת הסגנון. כך הם גם מתקפים את לגיטימיות מעמדם בקבוצת הייחוס שלהם וגם מנפיקים לעצמם תעודת נאמנות. הם מבססים את זהותם האישית על השתייכותם השבטית. וכשהשבט נוהה אחר פלוני – הם מאמצים זאת כדי לאשש לעצמם את התחושה שהם חלק מקולקטיב, שהם לא לבד, שהם מזוהים ומזדהים. אלה, כמובן, מעוררי רחמים גדולים במיוחד.
3. הפרילנסרים – הם לא מזוהים או מזדהים. הם לא חלק מהברנז'ה, או ממחנה. הם מטעם עצמם. הם חשופים, כמובן, לקולו של ההמון ולמוזיקת הטרנד, אבל הם רוצים לחשוב על עצמם כעל סוכנים חופשיים. יש בהם כמה שרואים עצמם פילוסופים רדיקליים, כמה שמייחסים לעצמם תכונות של לוחמי צדק, אבל התכונה המאפיינת אותם – הם יאריכו מאוד בדברים ולא ירפו מהעניין, גם לאחר שזה ימוצה על ידי מכתיבי הטרנד. ובאותה המידה, הם יכולים גם להפוך את דעתם לכשיתחוור להם שאיזה "מחנה" מנסה לנכס אותם אליו בכוח הזהות הרעיונית או הסגנונית. הם אינם מונעים, לרוב, מהיבטים אישיים, נקמניים או חברתיים, אלא באמת רואים באירוע הזדמנות להעביר את המסר שלהם, שהם משוכנעים שהוא ייחודי ועצמאי, לעולם, בשעה החשובה הזאת שבה נמצא מי שיקשיב להם; גם אם, כמובן, אין איש אשר מקשיב להם.
4. המשתוממים/מאוכזבים – הם פגועים ונעלבים מכך שהעזת לכתוב או להביע דעה שנדמית להם חורגת מאלה שמותר לך להביע, או שהם רגילים לשמוע אותך מביע. וכאשר מתברר להם שדעתך הפוכה לציפיותיהם ממך, הם מטעימים – בסגנון נעלב מאוד – את אכזבתם, השתוממותם ותדהמתם מבגידתך בעקרונות האידיאולוגיים שהם החילו עליך, בלי, כמובן, שנשאלת בעניין. אתה שבלונה שהם מסוגלים לעכל רק בצורה מאוד מוגבלת וצרה, וכאשר את פורץ את גבולות הגלופה הם אחוזים בכאוס של חוסר יכולת לעכל את צורתך החדשה – ואזי הם פגועים ומגיבים כנבגדים.
5. הכבשים השותקות – קבוצה זו מורכבת מחברים באופן מוגבל, ממכרים וממקורבים, שבימים כתיקונם מתחזקים איתך מידה מסוימת של קשר ונוטים לראות את עצמם על ציר היחסים שנע בין "תקין" ל"מיודד איתו". אולם בשעה שבה העדר שועט וההמון משתולל ותחרויות כיתה נערכות באין ספור מרחבים וירטואליים, הם עומדים מהצד. הם לא יצטרפו למתלהמים – כי, בכל זאת, לא נעים ממך; אבל הם גם לא יכתבו לעולם מילה בזכותך, או ינסו לקרוא תיגר על סגנון ועל ז'רגון. הם, כמובן, גם לא יפנו אליך בשום אופן בכל תקופת השאון, לא יביעו עניין בשלומך וינהגו כאילו הדבר לא התרחש כלל. חלקם ימשיכו להתכתב איתך בענייני דיומא וינהגו כאילו הדבר שמסעיר את חייך ושורט את שלוותך וצורח באוזניך השכם והערב אינו מעניינם ואינו בתחום השיפוט שלהם. אפשר שיתבטאו בעניין בפורום סגור מאוד, או בינם לבין עצמם, אבל כוחם בשתיקתם והתעלמותם. הם חארות לא פחות גדולים בעיניי, אגב, מהקבוצה הראשונה.
6. מפני הגב – חבריך או חבריך אך זה מקרוב, שבצוק העיתים הקטן הזה ימצאו כי היושרה הפנימית שלהם והאמת האידיאולוגית שלהם גוברת על כל חיבה או חובה או נאמנות שהם רוחשים או רחשו לך בעבר, וממקום של "להיות נאמן לאמת שלי" יצטרפו לעדר המתגוללים, יקדמו פוסטים של מנאצים, יתמכו בהם בטוקבקים ובציוצים למיניהם, ואפילו יכתבו בעצמם מילות גנאי. אני לא סגור על דעתי לגבי חבורה זאת (והיא קטנה פחות מהנדמה), אבל אני נוטה יותר לייחס להם בוגדנות בין אישית וצביעות בין אדם לחברו – בטח על רקע העובדה שהחבר מצוי תחת בליץ של שטנה ואלימות, ובשעה כזאת, אני לפחות, נוטה להניח את הצדק והאידיאולוגיה בצד ולדאוג לאדם.
7. התומכים בסתר – יהיו אלה חברים או עמיתים או מקורבים שיביעו עניין בשלומך במהלך הימים, חלקם אף יביעו תמיכה או יזרקו מילת עידוד או ביטוי של שאט נפש ממפגן האלימות. הם, כמובן, משמחים בדרכם. כאשר אתה שואל בזהירות מדוע לא ישתמשו בעמודיהם כדי להשמיע את דבריהם (בהנחה שהם מתכוונים אליהם, כמובן) הם מסבירים לך שזה אינו סגנונם ושהם מתרחקים מקטטות רשת כל עוד רוחם בם. לגיטימי. פייר אינאף.
8. זרים תומכים בסתר – זרים גמורים אשר מתחלחלים מאירועי השעה ומוצאים לנכון לפנות אליך ביוזמתם ולהביע תמיכה או עידוד ולשאול לשלומך. הם גם, כמובן, מפחדים להשמיע דעה מנוגדת לקול ההמון בשעה שזה שועט ובועט, אבל אין לי ציפייה או תלונה כלפיהם, שכן מעטים, ספורים ממש, מוצאים בעצמם את העוז לקרוא תיגר על העדר ולקפח את נפשם הווירטואלית. בעיניי, הם צדיקים קטנים.
9. זרים תומכים בגלוי – זרים גמורים, ללא היכרות מוקדמת עמדי, או עם כזאת קלושה עד מאוד, שמוצאים לנכון ובתוך תוכם את העוז לעמוד מול פני העדר ולומר לו "חדל אש. נחצו גבולות הטעם הטוב". הם מסתכנים בסקילה פורתא ובקטטה עם צבא חדור בתחושת מחנאות וששון של לינץ', אבל עומדים בכך בגבורה ועושים זאת ממקום אידיאולוגי לא פחות משל האידיאליסטים האחרים. האידיאולוגיה שלהם, זו ההומנית, פשוט דומיננטית יותר מזו הפוליטית והחברתית. הם מתי מעט, אבל הם קיימים, והם גיבורים בעיניי.
10. חברי האמת – האנשים שיניחו בצד את תוכן הדברים שרשמת ואת עמדתם האידיאולוגית כלפיהם ויטרידו עצמם בסוגיה אחת בלבד: רווחתך ובריאותך הנפשית. הם יביעו עניין של ממש ויחזקו את ידיך ויראו את הסיפור רק מבעד לחוויה הרגשית והאישית שאתה, חבר שלהם, עובר.
11. חברי האמת האמיצים – הם לא יסתפקו בתמיכה בך בסתר, אלא יעמדו לצדך ויילחמו לטובתך, מהמקום שבו הם חשים שנעשה לך עוול ועליהם להילחם כדי לתקן אותו. מספרם מבוטל. שלושה, למעשה.
–
אני לא מאחל לאיש לעבור את הגיהנום זוטא שעברתי – יהיו דבריי מגוחכים או מטופשים ככל שיהיו, או לגיטימיים לחלוטין – אבל הדבר הטוב בשעות שכאלה הוא שהן מסייעות לך לעמוד על טיבם של הקשרים והחברויות שפיתחת לאורך השנים, מערכות היחסים ומערך הציפיות שנכון להקים מול כל מערכת שכזאת. העובדה שמרבית האנשים ייטו לאכזב, ואפילו לבגוד בך ולהפנות לך גב, אינה צריכה להפתיע איש. למעשה, היא קרובה להיות הצפויה והטבעית ביותר. אבל לצד האכזבה ותחושת העלבון עולה גם תחושה של כוח גדול – שהנה עמדת מול העדר כולו ונותרת בחיים (לא לפני שלא אחת עשית גם אתה כמה שטויות ונקלעת לקטטות רחוב וירטואליות מטופשות בלהט הרגע). וההפתעה הטובה ביותר, אולי זו שעבורה שווה לעבור את כל החוויה האד הומינמית הזאת היא מציאתם של חבריך הטובים ביותר. האנשים שלצדם באמת שווה לך לצאת למלחמות חייך. וכשמלחמות חייהם יפרצו, אתה תהיה שם לצדם, מהסיבה הפשוטה שהברית ביניכם חושלה באש. ונכון, משונה לדבר על בריתות ועל אש בעידן הווירטואלי הריק, אבל הנה כי כן: אדם הוא אדם הוא אדם, גם בעידן שבו הפסקנו להיות אנשים והפכנו להיות אוואטרים בפייסבוק ובטוויטר. מתחת לכל זה, באופן מפתיע, מתחוור, יש עדיין מן האנושי. מן האדם. ובעיניי, זה מאוד מעודד.
–
