100 שנה להסכם סייקס־פיקו

לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולארגון דאעש (המדינה האסלאמית) יש לפחות דבר אחד במשותף: שניהם מאמינים כי הסכם סייקס־פיקו נפח את נשמתו; שניהם גם טרחו להכריז על כך באופן פומבי ונחרץ.

"ההסכם שעיצב לפני 100 שנה את הגבולות באזורנו – הגיע לקיצו", קבע נתניהו בנאום בפני המכון למחקרי ביטחון לאומי. בנו של ההיסטוריון מרחביה גם פירט: "ההסדר הזה קוים במחצית הראשונה של המאה ה־20 על ידי כוחות קולוניאליים, ואחר כך הוא קוים על ידי דיקטטורות ערביות חילוניות. וכשהמשטרים הללו קרסו במהפכה הערבית, יצאו כל השדים הכבושים מן הבקבוק המזרח־תיכוני – שיעים נגד סונים, שבט נגד שבט, כת נגד כת, תנועה נגד תנועה".

באחד הסרטונים המפורסמים ביותר שהפיק והפיץ דאעש, נראה לוחם מזוקן וחמוש של הארגון מהלך באזור טרשי וצהבהב. "כאן עבר הגבול בין עיראק לבין סוריה", מסביר הלוחם, בזמן שהוא חוצה את קו הגבול הדמיוני ובידיו הדגל השחור של הארגון הרצחני. לאחר החצייה מבטיח האיש למחוק גם את שאר הגבולות המלאכותיים בין מדינות ערב ולייסד ח'ליפות אסלאמית אחת גדולה. שם הסרטון: "הסוף של סייקס־פיקו".

שנתיים חלפו מאז קיץ 2014, אז השתלט הסרטון הזה של דאעש על סדר היום המזרח־תיכוני ואף חלחל לנאומו של ראש ממשלת ישראל. היום זה כבר נראה קצת אחרת. גורמי המודיעין בעולם מעריכים שדאעש בהתרסקות: הארגון איבד באחרונה כמחצית מהשטחים שכבש בעיראק וכרבע מהשטחים שכבש בסוריה. ראש אגף מודיעין בצה"ל, האלוף הרצי הלוי, קבע ביוני כי שלושת החודשים האחרונים היו הקשים ביותר לדאעש מאז הקמתו. הוא כבר איבד את העיר רמאדי שבעיראק, ובעת כתיבת שורות אלה נאבק על שארית הנוכחות שלו בעיר פלוג'ה. היעדים הבאים של המאבק האנטי־דאעשי הם העיר מוסול שבעיראק, והעיר א־רקה שבסוריה, זו שהוגדרה "בירת הח'ליפות".

מי שמחמש את צבא עיראק ומסייע לו בהיבטים לוגיסטיים רבים במאבק בדאעש היא ארצות הברית של אמריקה. מי שעומד מאחורי נשיא סוריה במאבקו בארגון הסוני הקיצוני היא רוסיה של פוטין. גם מקומן של המעצמות האזוריות אינו נפקד. איראן, סעודיה, קטר וטורקיה – כולן מעורבות עד צוואר בניסיון לשמר את הגבולות הישנים של המדינות הערביות באזור הסהר הפורה, או לפחות להשפיע על עיצוב הגבולות החדשים של מדינות אלו.

כך שנראה כי יש עוד דבר המשותף לנתניהו ולראשי דאעש: הם מיהרו מדי להספיד את סייקס־פיקו, ובהמשלה – את ההתערבות הבינלאומית במזרח התיכון. אולי מוטב היה לו שמעו בקולו של צ'ו אן־לאי, שהיה יד ימינו של שליטה רב־הימים של סין מאו דזה דונג, ושכיהן כראש הממשלה ושר החוץ של המעצמה המזרחית במשך שנים רבות. כששאלו את צ'ו ב־1953 (גרסאות אחרות טוענות שהדברים הושמעו בשנה מאוחרת יותר) מה המשמעות של המהפכה הצרפתית – שמציינת כעת 227 שנים – הוא השיב ש"עדיין מוקדם מדי להעריך".

יש דברים גרועים מחלוקה קולוניאליסטית

גם אם התפרקות חלק ממדינות ערב מעידה שסייקס־פיקו אכן נפח את נשמתו כהסכם מדיני וגם אם לאו, הרי שהקרב על הנרטיב של סייקס־פיקו נמשך בעוז גם ב־2016. שלל מאמרים פורסמו בעיתונות הבינלאומית בכלל ובעיתונות הערבית בפרט, במלאת 100 שנים לחתימה על ההסכם בין צרפת לבריטניה. עיון באלה מלמד שכמו תמיד ההיסטוריה היא רק עוד מכשיר סובייקטיבי בידי הפוליטיקה. כל צד מגייס אותה לצרכיו האקטואליים.

ה'טיים מגזין', לדוגמה, פרסם כתבה ארוכה שכותרתה: "100 שנים לסייקס־פיקו – ההסכם שלא עיצב את המזרח התיכון". באל־ג'זירה היו קצת פחות נחרצים והקדישו את חגיגות יובל ה־100 לוויכוח בין שני היסטוריונים על החשיבות האמיתית של ההסכם. אצלנו בשכונה, לעומת זאת, הקביעות הן חד־משמעיות.

למשל שר הביטחון לשעבר משה ארנס, ששואל מעל דפי עיתון 'הארץ' אם לא הגיע הזמן להיגמל מקיבעון הגבולות המלאכותיים ששורטטו לפני 100 שנים. הוא מתכוון כמובן לרמת הגולן, ולתביעה הבינלאומית מישראל להשיבה לידי סוריה. לשיטתו של ארנס, אם הגולן הוגדר כטריטוריה סורית באופן שרירותי על ידי פקידים מערביים, ואם ישראל שולטת בשטח הזה זמן רב יותר מאשר שלטו בו הסורים, ואם בצד הישראלי השקט נשמר בעוד שהצד הסורי מדמם וקורס – הרי שהגיע הזמן לסדר אזורי חדש.

גם מסרור ברזאני, יו"ר המועצה לביטחון לאומי של החבל הכורדי בעיראק, חושב כך. תוך שימוש בהאשטאג "סייקס־פיקו", צייץ ברזאני בטוויטר: "100 שנים של כישלון ושפיכות דמים הן סיבה מספקת לנסות דרך חדשה. הגיעה העת עבור כורדיסטן לתקן את העוולה הזו". כורדיסטן, כידוע, עדיין איננה מדינה. בערך בתקופת ייזום הסכם סייקס־פיקו הובטח לכורדים שיזכו לממש את שאיפותיהם הלאומיות בצורת מדינה עצמאית. הבטחה שלא קוימה עד היום.

בעולם הערבי, לעומת זאת, הדעות חלוקות. מאמר המערכת ביומון המצרי 'אל־אהראם' הגדיר את ההסכם כאסון: "היום הוא יום השנה להסכם סייקס־פיקו המקולל. המזימה ברורה היום. במערב מדברים בגלוי על סייקס־פיקו חדש לתיקון הטעויות של החלוקה הקודמת. לא נסתר מעיני איש שמדובר על חלוקתן של חמש מדינות ערביות – עיראק, סוריה, לוב, סעודיה וסודאן – ל־13 מדינות. 'רוחות הרפאים של סייקס־פיקו' נוכחות מאוד כדי לחלק את האזור הערבי ל'מדינונות' לפי השתייכות עדתית – מדינה לנוצרים, לשיעים, לעלווים, לסונים ולכורדים. […] הסכנה ברורה ומאיימת על כולם, לכן עלינו להתעורר ולהתאחד לפני שהערבים יתעוררו לאסון גדול יותר".

גם פתחי מחמוד, בעל טור ביומון המצרי, טוען שהחלוקה מחדש של האזור כבר החלה למעשה: "כרגיל, הערבים הם שיפסידו, למרות שהפעם הם שותפים עיקריים בחלוקתו מחדש של האזור. סייקס־פיקו החדש יהיה הרבה יותר קשה וטרגי מקודמו, שגרם לאובדן פלסטין. נראה כי אנו בציפייה לנכבה חדשה".

–

מנגד, יש מי שמגדיר את ההסכם "מתנה משמים". העיתונאי הלבנוני ח'יר אללה, לשעבר עורך היומון 'אל־חיאת' היוצא לאור בלונדון, טוען שמי שאשם בכישלון סייקס־פיקו הוא לא המערב אלא הערבים עצמם: "יש בעולם הערבי מי שתמיד קיללו את סייקס־פיקו וראו בו את הסיבה העיקרית לאסונות ולתבוסות בכל המישורים. אך סייקס־פיקו לא היה הסיבה העיקרית לתבוסות ולאסונות, אלא היה קולב עליו תלו ערבים רבים את בעיותיהם ואת חוסר האונים שלהם, כדי להצדיק את אוזלת ידם ואת פיגורם. סייקס־פיקו נכשל בשל התרחקות הערבים מכל מה שהוא ריאלי ורציונלי. סייקס־פיקו נוצל כתירוץ על ידי המשטרים כדי לדכא את עמם, לעתים בשם פלסטין ולעתים בשם האחדות הערבית וההתנגדות לקולוניאליזם ולאימפריאליזם העולמי".

גם עמר עיאצרה, בעל טור ב'אל־סביל', ביטאון האחים המוסלמים בירדן, מפנה את הביקורת פנימה: "מצער שהמשל 'אחוז בעלוב כדי שלא יבוא עלוב ממנו' חל על היחס של הערבים לתכניות האימפריאליסטיות שנכפו עליהם. במלאת 100 שנה אנו מייחלים להמשכו של ההסכם מאחר שהעתיד לבוא יהיה הרבה יותר גרוע ואפל ממנו. לא העלינו בדעתנו שהמדינה שלא היינו משוכנעים לגביה בעבר, תהפוך להיות גן עדן בהשוואה לגיהנום הפילוג והחלוקה שצפוי להתבסס בעתיד הקרוב. המדינה בסוריה, עיראק, לוב, תימן ובמקומות אחרים, מוקמת מחדש באמצעות הרס החברה והמדינה והחייאת הנאמנויות האתניות והנאמנויות הפרטיקולריות. […] היום מסעוד ברזאני הצהיר שתפקידו של סייקס־פיקו תם ויש לחפש חלופה. ואליד ג'ונבלט, מנהיג הדרוזים בלבנון, סבור שסייקס־פיקו אינו קביל עוד ויש לשנותו. המיעוטים והעדות והשכונות שואפים להקים מדינות שידגישו את זהותם הפרטיקולרית. לדעתי זהו אסון גדול הרבה יותר מסייקס־פיקו".

ומי שסיכם זאת בצורה הבהירה ביותר הוא הליברל הסעודי ח'לף אל־חרבי: "הגיע היום בו אנו מבכים את הרס תוצאות סייקס־פיקו, לאחר שבמשך מאה שלמה קוננו על תוצאותיו".

בחזרה למקורות, או: אתרו את האינטרסים

למה בעצם? למה דווקא הסכם סייקס־פיקו התקבע בצורה כזו בתודעה ההיסטורית? כיצד הפך ההסכם למשל לכל מה שרע בקולוניאליזם ובאימפריאליזם? למילה נרדפת לשרטוט שרירותי של גבולות מדיניים?

הרי כפי שהראה ההיסטוריון והגיאוגרף גדעון ביגר (שערך בשנות ה־90 את 'האנציקלופדיה לגבולות בינלאומיים'), רוב הגבולות של מדינות העולם נוצרו על ידי הקולוניאליזם המערבי. מספיק להביט במפה המדינית של אפריקה על קוויה הישרים כסרגל וזוויותיה המדויקות, שנראות כאילו נלקחו מתרגיל הנדסי. מדוע ועידת ברלין שנערכה ב־1885 ובה נקבעה חלוקת השלל האפריקאי בין מדינות המערב לא הפכה למילת גנאי כמו "סייקס־פיקו"?

שלא לדבר על העובדה שגבולות המדינות במזרח התיכון בכלל לא נקבעו בהסכם סייקס־פיקו, כי אם בוועידות הבינלאומיות שהתקיימו לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. מישהו זוכר את ועידת סוור? או את ועידת סן רמו, או ועידת לונדון? האם קראתם לאחרונה מאמר עיתונאי או אקדמי על ועידת לוזאן?

התשובה היא פשוטה. היא נעוצה בעובדה שהסכם סייקס־פיקו היה סוד. הוא נחתם במחשכים. וכל יועץ תקשורת מתחיל יגיד לכם שמידע שמישהו מנסה להסתיר, הופך למעניין בגלל עצם ההסתרה. וכשהסוד נחשף לבסוף, כשנה וחצי לאחר חתימת ההסכם, הוא עורר מהומה בינלאומית אדירה. אז התברר שהוא לא היה רק סוד, אלא גם מעשה רמאות. והוא היה סוד ומעשה רמאות מהסיבה הפשוטה שכבר אז, ב־1916, רוח הקולוניאליזם הייתה תופעה שמבחינת הבון־טון המערבי יש להתבייש בה.

–

הסיפור הזה מתחיל במחצית השנייה של המאה ה־19, אז מגיעה האימפריה העות'מאנית לכדי פשיטת רגל כלכלית ומתחילה לאבד את נכסיה הטריטוריאליים. תחילה מקבלת בריטניה מהעות'מאנים את קפריסין במסגרת עסקה פוליטית, ואחר כך משתלטת מעצמת הכתר על מצרים ועל תעלת סואץ. ככל שעולה חשיבותה של התעלה כעורק מסחרי של בריטניה אל המזרח, כך הופכת מצרים לנקודת המשען המרכזית של האימפריה הבריטית כולה.

ב־1912 קורה דבר נוסף: הצי הבריטי מקבל החלטה היסטורית, לכאורה כלכלית גרידא, להעביר את מנועי האוניות לשימוש בנפט במקום בפחם. מכאן ואילך אפשר לדבר על שלושה אינטרסים בריטיים מרכזיים במזרח התיכון, שמשתלבים לא פעם זה בזה:

1. שליטה על ההפקה והיצוא של הנפט מאיראן ומעיראק של ימינו.
2. שליטה על תעלת סואץ והבטחתה על ידי שליטה במצרים ובפלסטינה כאזורי חיץ הגנתיים.
3. שליטה על המפרץ הפרסי כדי להבטיח את הגישה לאוקיינוס ההודי.

בריטניה וצרפת היו שקועות ביריבות ובתחרות רבת־שנים על שליטה באזורים אסטרטגיים בעולם, ולכן, ככל שעלתה חשיבות המזרח התיכון בעיני לונדון – כך גברה חשיבותו גם בעיני פריז. נוסף על כך, גם לצרפת היו אינטרסים רבים באזור, בעיקר בצפון אפריקה אך גם בלבנט. במשך מאות שנים היו הצרפתים מגיני הקתולים ברחבי האימפריה העות'מאנית, ומאז המאה ה־18 נעשו גם למגיני המרונים בלבנון. חברות צרפתיות רבות פעלו ברחבי סוריה ולבנון של ימינו, ואלו הקימו לאורך השנים לובי מסועף מאוד בתוככי המערכת הפוליטית הצרפתית, שדאג שהאינטרסים הכלכליים של החברות הללו לא ייפגעו.

מעבר לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים הברורים, הייתה גם רוח התקופה. או נכון יותר לומר, שאריות רוח התקופה הקולוניאליסטית. כי בפריז ובלונדון שררה עדיין האמונה הבלתי ניתנת לערעור בזכותם של הבריטים והצרפתים, שלא לדבר על חובתם, לשרטט גבולות מדיניים ולנהל קולוניות הרחק מהבית. ההשקפה הזו לא הייתה חפה מתפיסות גזעניות כלפי בני המקום, יהא המקום אשר יהא.

ואז, ב־1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה, וצרפת ובריטניה מצאו את עצמן באותו צד. זו כבר לא הייתה "ההסכמה הלבבית" של 1905, אלא ברית פוליטית־צבאית של ממש. ככל שהתפתחה המלחמה, התברר שהחזית המערבית באירופה נקלעת למבוי סתום. המצב התקוע העלה אל פני השטח את היריבות הסמויה בין שתי המעצמות. במקביל השתמש הסולטן של האימפריה העות'מאנית בסמכותו כח'ליף, וקרא לכל המוסלמים ברחבי העולם להצטרף אליו למלחמת קודש, ג'יהאד, נגד אויביו. ברחבי האימפריה הבריטית חיו אז לא פחות מ־100 מיליון מוסלמים, מה שדחף את "אנשי המזרח" בממשלת בריטניה להציע לזנוח לעת עתה את החזית המערבית ולהשקיע מאמצים דווקא בחזית המזרחית ולטפל תחילה בעות'מאנים החלשים.

הצרפתים היו ערים לרוחות האלו המנשבות בלונדון והם חששו שה"טיפול" הבריטי בעות'מאנים נועד למעשה להשתלט על המזרח התיכון ולספחו לשטחי האימפריה הבריטית. הם צדקו, כמובן.

הצד הבריטי: בואו נתמקד בדרום

מארק סייקס היה פוליטיקאי צעיר ומבטיח בן 36. בשעת בוקר של 16 בדצמבר 1915 הוא נקרא לפגישה במעון ראש הממשלה, ברחוב דאונינג 10 בלונדון. סייקס, בן עשירים מיורקשייר, בילה את חופשותיו מאז היה בן 11 בטיולי מסעות במזרח התיכון. הוא חיבר ספר בשם 'מורשתם האחרונה של הח'ליפים', מה שהעניק לו בלונדון את הכינוי "המולא המשוגע". זה הספיק כדי שיקבל חברות בוועדה שבחנה את עתיד המזרח התיכון, וכעת כאמור הוזמן על ידי ראש הממשלה הרברט אסקווית' לדיון קבינט במעונו. הדיון עסק במחלוקת עם צרפת על עתידה של האימפריה העות'מאנית.

סייקס הביא איתו לדאונינג מפה ותקציר בן שלושה עמודים של עיקרי הדברים שרצה להשמיע באוזני הקבינט הבריטי. נקודת הפתיחה של הדיון הייתה רצונו של ראש הממשלה הבריטי להימנע מהסלמה עם צרפת. אסקווית' הליברל בדיוק התאושש מהתמוטטות עצבים.

"אני חושב שעלינו להגיע לפשרה עם צרפת בהקדם האפשרי ולהשיג הבנות ברורות באשר לסוריה", אמר מארק סייקס לחברי הקבינט.

ארתור ג'יימס בלפור, לשעבר ראש הממשלה מטעם השמרנים וכעת שר הימייה וחבר הקואליציה והקבינט, שאל: "לאיזה מין הסכם היית שואף להגיע עם הצרפתים?".

סייקס: "הייתי רוצה לשמור לעצמנו את השטח מדרום לחיפה".

"ומה בדיוק אתה מתכוון לתת?", שאל בלפור הספקן.

וכאן ענה סייקס תשובה פשוטה, אמיתית וכנה, שתיכנס להיסטוריה: הוא העביר את האצבע על המפה שהונחה על שולחן הקבינט ואמר: "הייתי רוצה למתוח קו מהאות האחרונה של עכו ועד לאות האחרונה של כירכוכ". האינטרסים הבריטיים נמצאו דרומה לקו הזה. את כל מה שמצפון הציע לתת לצרפתים.

ראש הממשלה אסקווית' אמנם סלד מבעיטה ב"קן הצרעות של השבטים הערביים" במזרח התיכון, כדבריו, אך במקרה הזה הקו הפשוט ששרטט מארק סייקס מצא חן בעיניו. "אנחנו צריכים להגיע להסכם פוליטי", אמר לחברי הקבינט, והוסיף: "אנחנו צריכים להגיע להבנות עם הצרפתים, כלומר להגיע להסכם בדרכים דיפלומטיות".

סייקס יצא מדאונינג 10 נרגש מאוד. הוא כתב לאחד מעמיתיו: "אני חושב שזכיתי להצלחה מסחררת". הוא צדק. חברי הקבינט כל כך התרשמו מההבנה שלו במזרח התיכון והיו בטוחים שהוא שולט בשפה הערבית ובשפה הטורקית על בוריין. האמת הייתה שהוא בקושי ידע לדבר אותן. אולי רק כמה מילים, שרוכש לו תייר כדי למצוא חדר במלון.

הצד הצרפתי: שימו לב לפלסטינה

פרנסואה ז'ורז' פיקו היה קולוניאליסט בן קולוניאליסט. הוא האמין בכל ליבו שלצרפת יש משימה להפיץ את הציביליזציה שלה בעולם. אם העולם רוצה, וגם אם לא. הוא ינק את ההשקפה הזו מבית. אביו היה ממייסדי 'הוועדה לאפריקה הצרפתית', והוא עצמו, יחד עם אחיו, היה חבר ב'ועדת אסיה הצרפתית'.

הוועדה הזו הייתה מורכבת מאנשים שהשקיעו את כל מרצם והונם לקידום השליטה הצרפתית באסיה. הם האמינו באמת ובתמים שלצרפת יש זכות ש"עוברת בירושה" על סוריה ועל פלסטינה, מכיוון שזו הייתה "ארצם של הצלבנים ושם נשלטה פעילותו של המערב על ידי הצרפתים מאז תחילת ימי הביניים". העובדה שהמוסלמים גירשו את הצלבנים, ושהצרפתים עצמם היו די שנואים באזורים הללו, לא מאוד הפריעה להם.

פיקו היה עורך דין מצליח, ועד לפרוץ מלחמת העולם כיהן כקונסול צרפת בביירות. קומתו הייתה גבוהה, הילוכו מגושם, שערו היה בהיר וקולו צפצפני במיוחד. ובעיקר, פרנסואה ז'ורז' פיקו שנא את הבריטים שנאה עזה.

המשא ומתן שניהל פיקו מול הבריטים עלה על שרטון. בלונדון, כפי שכבר הבנו, רצו להימנע ממשבר עם צרפת, ולכן החליטו לשלוח אליו דווקא את מארק סייקס הצעיר, שהרשים כל כך את הקבינט בהצעותיו לגבי עתיד השטחים של האימפריה העות'מאנית. זה עבד.

חמישה ימים לאחר ההופעה ההיא של סייקס מול הקבינט, הוא כבר נפגש עם פיקו. הם הסכימו עקרונית לגבי הקו ששרטט סייקס על המפה, אך לא הצליחו ליישב את המחלוקת בעניין פלסטינה. ראש ממשלת צרפת דווקא היה מוכן לוותר, אבל כאמור פיקו היה נציגו של הפלג הקולוניאליסטי בצרפת יותר מאשר שליחו של ראש הממשלה. הוא התעקש. סייקס לא הבין מדוע. "נדמה שכל אמירה מעוררת זיכרונות של כל העוולות מאז ז'אן ד'ארק", אמר הבריטי.

כיוון שלא הצליחו להחליט, החליטו שלא להחליט וקבעו שפלסטינה תהיה תחת שלטון בינלאומי. פיקו קבע כי "אין דבר שסביר יותר שיעורר קונפליקט בעתיד", אך נאלץ להסכים. הדרך להסכם סייקס־פיקו, שנחתם ב־16 במאי 1916, הייתה סלולה.

הצרפתים התלהבו מאוד מהוויתורים שהצליחו לסחוט מהבריטים. הם רק לא היו לגמרי בטוחים שהבריטים יעמדו בהסכם. הייתה להם סיבה טובה לחשוש.

הבריטים אכן התאכזבו. ראש המודיעין הצבאי הבריטי אמר: "נראה לי שמצאנו את עצמנו פחות או יותר במצבם של אותם ציידים, שחילקו ביניהם את עור הדוב עוד לפני שהרגו אותו". בלונדון החלו מיד לחפש דרכים כדי לעקוף את ההסכם, בעיקר בכל הנוגע לפלסטינה, שנתפסה עכשיו כאגף לא מוגן מספיק של תעלת סואץ. הפתרון היה הצהרת בלפור, שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בחבל הארץ שבמחלוקת.

החשיפה ששינתה את הכיוון

הציונות, בשלב הזה בהיסטוריה הקצרה שלה, הייתה קמפיין פוליטי די כושל. היא לא זכתה לתמיכה פעילה של מעצמה חשובה כלשהי, ובקושי קיבלה את תמיכת היהודים עצמם. הבריטים זיהו כאן הזדמנות כפולה: בחזית המזרח־תיכונית תוכל מדינה יהודית בפלסטינה תחת חסות בריטית להבטיח את האינטרסים הבריטיים באזור ללא הצורך בחלוקת השלל עם צרפת. ובחזית העולמית, כך האמינו בלונדון, תמיכה בציונות תגרור את אהדת יהדות ארה"ב, שכבר אז נחשבה לבעלת כוח והשפעה על המדיניות האמריקאית. והבריטים היו צריכים את האמריקאים בשלב הזה של המלחמה כמו אוויר לנשימה.

יתר על כן, מהלך כזה ייתפס כתואם את השקפתו הפוליטית של נשיא ארה"ב דאז, וודרו ווילסון הדמוקרט, שהיה עוין מאוד כלפי הקולוניאליזם ותמך בזכות ההגדרה העצמית של העמים השונים.

מובן שהציונות כשלעצמה לא באמת עניינה את לונדון. בדיוק כמו שהלאומיות הערבית לא נראתה לבריטים מטרה חשובה, אלא אם היא משרתת את האינטרסים של האימפריה. ובדיוק כמו שהבטיחו הבריטים לחוסיין, השריף של מכה, תמיכה בעצמאות ערבית אם זה יסייע לה להפיל את העות'מאנים – כך הבטיחו ליהודים בית לאומי.

רצה הגורל, וממש באותו הזמן הודח ברוסיה הצאר ניקולאי השני. תחילה הוקמה ממשלה זמנית, אבל בנובמבר 1917 הופלה הממשלה הזמנית הזו, והמהפכנים הבולשביקים תפסו את השלטון. כשפתחו את הכספות במשרד החוץ, גילו הקומוניסטים לתדהמתם עותק מההסכם הסודי שחתמו עליו מארק סייקס ופרנסואה פיקו. וכך, 556 ימים לאחר שנחתם ההסכם הוא פורסם במלואו בעיתונים 'פראבדה' ו'איזבסטיה'. שלושה ימים לאחר מכן פורסם הטקסט גם ב'מנצ'סטר גרדיאן'. זו הייתה מבוכה אדירה למעצמות, שלכאורה נלחמו כדי להעניק עצמאות לעמים שדוכאו בידי העות'מאנים.

מי שהובך במיוחד היו הבריטים. הם נחשפו כעת במערומיהם, כמי שפיזרו הבטחות ללא כל כיסוי. ההבטחה לערבים התנגשה עם ההבטחה לצרפתים, וגם ההבטחה ליהודים התנגשה עם ההבטחה לערבים. המלחמה התקרבה אל סופה, ובלונדון היו מוכרחים להחליט את מי לדפוק עכשיו. לא הייתה כאן התלבטות של ממש. הצרפתים היו חזקים יותר מהערבים ומהיהודים גם יחד. מה גם שהעות'מאנים כבר הובסו, והאמריקאים הצטרפו. הפור נפל.

פייסל, בנו של חוסיין בן עלי השריף ממכה, עוד ניסה להכריז על עצמו מלך בסוריה, אבל הצרפתים זרקו אותו מכל המדרגות. אחר כך קיבל לידיו את עיראק, כבן חסות של הבריטים. אחיו של פייסל, עבדאללה, קיבל את הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. איש כמעט לא האמין שהישות הזו, דווקא היא, תשרוד; אבל כיום היא נחשבת לאחת המדינות היותר יציבות באזורנו, למרות שגם גבולותיה נראים כאילו צוירו בתרגיל ילדותי בשימוש בסרגל. הבריטים אכן ניסו תחילה לקדם הקמת בית לאומי ליהודים בפלסטינה, אך עד מהרה התחרטו על כך ושינו כיוון. הערבים בפלסטינה שנאו אותם והתמרמרו, לאחר מכן גם פתחו במרד, וגם הציונים הכו בהם ללא רחם. הפרת ההבטחות, יחד עם תוצאות מלחמת העולם השנייה, הביאו בסופו של דבר לנסיגתם.

סוף דבר

האם למדינות ערב המתפוררות יש סיכוי לשרוד בצורתן המוכרת לנו כיום, על אף שגבולותיהן מתעלמים לא פעם מהבדלים דתיים, שבטיים ואתניים? התשובה היא כן. יש להן סיכוי כזה.

מדינות הלאום הריבוניות הן רעיון חדש יחסית בהיסטוריה האנושית. מקובל לקבוע את תחילת המערכת המדינתית ביבשת אירופה, בהסכם ווסטפליה שנחתם ב־1648 בעקבות מלחמת 30 השנים. אז, לראשונה, נקבע כי אזרחיה של כל מדינה כפופים לחוקים ולנהלים של ממשלת אותה מדינה. היום זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא. היה זה ניצחון לרעיון המדינה הטריטוריאלית על פני רעיון הקיסרות העל־לאומית או הדתית.

'שלום ווסטפליה' יצר מערכת חדשה של מדינות עצמאיות וריבוניות שאינן כפופות למרות־על כלשהי. המדינה הריבונית החדשה ינקה את זהותה מתוך הבסיס הלאומי ולא מהבסיס הדתי. באירופה זה לקח עוד 300 שנה ועשרות מיליוני הרוגים במלחמות, עד שגבולות המדינות התקבעו פחות או יותר והממשלות השכילו לחיות בשלום אחת עם השנייה. כאן אצלנו במזרח התיכון עברו רק 100 שנה. סבלנות.

–

• דרכו של בנימין נתניהו בדרך לקלקול המערכות הציבוריות בישראל // אמיר אורן
• כל היקום נגדנו: מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי
• הר הגעש בידינו // מה הפך את צומת שלוש הדתות לנפיץ כל כך? מסע היסטורי // מאת: יותם ירקוני