fbpx

תנו קפיצה לאלקנה // מנחם הורוביץ

0

לא קל להיות איש שמאל בישראל. ההשקפה ההומניסטית, השאיפה לאחוות עמים והמאבק על זכויות הפרט – כל אלה מתנגשים שוב ושוב במציאות האלימה והמקוטבת של החיים כאן. הרבה יותר פשוט להיות שמאלני בשוודיה או בקנדה, היכן שיש מספיק שלווה כדי שאפשר יהיה להתנגד למלחמות, ומספיק רווחה כדי לדרוש צדק חברתי – ואפילו לא צריך לשלם מחיר אמיתי או ללכלך את הידיים בשביל זה.

חודשה האחרון של 2016 סוגר שנה וחצי של ממשלת ימין, תקופה שאפשרה לשמאל לכאורה לעשות חישובים חדשים וחשיבה חדשה. אבל השמאל, שצריך לבחון מדי יום את האמונות והאידיאולוגיה שלו מול מצב בלתי אפשרי, שנראה לעתים בלתי פתיר, עדיין מיישב את כל הסתירות במילת קסם אחת; מילה שפותחת וסוגרת כל דיון: הכיבוש.

נדמה שכבר לא חשוב מה קורה מסביב – פגזים נופלים בשדרות? מסע ירי בתל אביב? דקירות בירושלים? יש אשם אחד, ולמושג המופשט הזה יש גם פנים: המתנחלים. ומי אלו אותם אנשים? זה קל: גברים עם כיפה ענקית, זקן ו־16M, נשים עם כיסוי ראש וחצאיות לא אופנתיות והמון ילדים קטנים. אלו פני הכיבוש, ואם הם מייצגים את אם כל חטאה של מדינת ישראל, אז מותר לסלוד מהם, ולפעמים אפילו אפשר לשנוא אותם.

בערך חצי מיליון יהודים חיים מחוץ לתחומי הקו הירוק ומוגדרים כמתנחלים, אז איך ההומניזם וההימנעות בכל מחיר מהכללות מסתדרים עם תיעוב עיוור לכל כך הרבה אנשים רק בגלל מקום מגוריהם? הרי מי שמסביר, ובצדק גמור, שלא כל הערבים הם מחבלים, לא יכול לראות בחצי מיליון אנשים אויבים. לאנשי השמאל הישראלי, אם כך, יש שתי אופציות: אפשר להמשיך לפרסם ב'הארץ' מאמרים בגנות המתנחלים וללכת לישון טהורים ומוסריים, ולעומת זאת הם יכולים להגיע לשטח, לפגוש את המתנחלים ולהכיר מקרוב את המכשול הגדול לשלום הנכסף.

לפני שתתחילו להתעצבן (אם עוד לא עשיתם את זה), אני ממש לא מתכוון להיכרות בנוסח "בואו תעשו אצלנו שבת ותראו איזה יופי". הסערה הלא מאוד גדולה סביב הופעת הבימה בקריית ארבע ריכזה אמנם הרבה כותרות, אבל בשטח המצב אחר. שימו לב מה קרה בשנה האחרונה – גלי עטרי הופיעה בפסטיבל בשילה, רבקה מיכאלי ביקרה בבית משפחת מרק בעותניאל, עברי לידר הופיע באלקנה; אפילו אביב גפן שר בערב שאורגן על ידי העיתון 'מקור ראשון'. יותר ויותר אנשים מפסיקים להתייחס אל המתנחלים כאל מוקצים מחמת מיאוס, ורואים בהם חלק אינטגרלי מהמדינה, למרות חילוקי הדעות.

אני יודע שלהרבה אנשים זה לא פשוט לשמוע, אבל ההתנחלויות הן עובדה קיימת. מספרם של כל מפוני ההתנתקות שווה בערך לזה של שתי שכונות במעלה אדומים, ואפילו בעולם מבינים שלא קיים תסריט שבמסגרתו גושי ההתיישבות הגדולים יפונו. אמנם התמונות שאנחנו רואים מיהודה ושומרון מגיעות בדרך כלל ממאחזים לא חוקיים, נקודות עימות ו"נוער הגבעות", אבל הרוב המכריע של המתנחלים לא מבלה את זמנו בריסוס כתובות "תג מחיר" ושריפת עצי זית של פלסטינים, אלא רואה "מאסטר שף".

כמו שכניהם הערבים, גם המתנחלים לא הולכים לשום מקום, ואפילו אם משאלות לב השמאל יתממשו ויפונו התנחלויות – הרוב המכריע של התושבים היהודים מעבר לקו הירוק עדיין יישאר שם. כך שבמקום קריאות לחרם, למרות הפערים האידיאולוגיים האדירים, אולי כדאי לשמאל לנהל את הוויכוח הפנימי מתוך עמדה אחרת. כפי שאומרים שם תמיד: "שלום עושים עם אויבים", לא ככה?

.

צילום: שוברים שתיקה

.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook