עם כניסתה לתפקיד הצהירה שרת המשפטים איילת שקד כי בכוונתה לשנות את אופיו של בית המשפט העליון דרך שינוי הרכב השופטים המכהנים בו. ובחזונה שופטים שמרנים יותר, ואם אפשר – גם ימניים ודתיים יותר. בחודשים האחרונים ניתנה לשרה שקד הזדמנות פז לממש את רצונותיה וכוונותיה, עם פרישתם של הנשיאה נאור והשופטים רובינשטיין, ג'ובראן וזילברטל, ומינויים של ארבעה שופטים חדשים. שלושה מהם מזוהים עם הקו השמרני שמובילה שקד. במהלך כהונתה של אסתר חיות כנשיאה אמורים לפרוש ארבעה שופטים נוספים. הראשון הוא המשנה לנשיאה חנן מלצר שאמור לפרוש ב־2021.
מלצר נחשב שופט שמרן יותר מחיות, אולם תמך בביטול חוק המסתננים ובביטול חוק טל. השופט ניל הנדל צפוי לפרוש ב־2022. הנדל נחשב לבלתי צפוי: מחד תמך בפסילת חוק מיסוי דירה שלישית, ומנגד ניצב בדעת מיעוט בפסק הדין שהורה לכנסת לחוקק חוק בנוגע לאי־החזרת גופות מחבלים, ובדעת מיעוט יחד עם השופט נעם סולברג בפסק הדין שעסק בפתיחת מרכולים בתל אביב בשבת. השופט ג'ורג' קרא והשופטת ענת ברון, הנחשבים מקורבים לחיות והיו מועמדי שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים, יפרשו במהלך השנים 2022–2023. פרישתם של ארבעה שופטים, המצטרפים לשופט יורם דנציגר ולשופט אורי שהם שיפרשו בשנה הקרובה, תהווה מבחן אמיתי לנשיאה חיות ולכוחה לבחור שופטים אקטיביסטים, אשר ימשיכו את הקו האקטיביסטי שהונהג בבית המשפט העליון בעשורים האחרונים.
שחיקה בחזון ברק
השופט יורם דנציגר יפרוש מתפקידו בחודשיים הקרובים. דנציגר, הנחשב לשופט ליברל ואקטיביסט, ותמך בביטול חוקים בשנים האחרונות, הוא ללא ספק אבידה למחנה האקטיביסטי. ייתכן שהוועדה לבחירת שופטים שצפויה להתכנס ב־22 בפברואר 2018, תבחר שני שופטים: אחד במקום דנציגר, ואחד במקום אורי שהם, שעתיד לפרוש באוגוסט 2018. שופטי העליון כבר סיכמו עם שקד ועם ראש לשכת עורכי הדין כי מחליפו של דנציגר יהיה עורך דין מהשוק הפרטי. עם זאת, לפי פרסומים אחרונים בתקשורת, הלשכה תומכת בבחירתו של השופט המחוזי חאלד כבוב, ולאו דווקא תוצג מועמדות של עורך דין מהמגזר הפרטי, למרות שבין השאר הוזכר גם שמו של עורך הדין המוערך ציון אמיר כמועמד ראוי לעליון.
בכל מקרה, סביר להניח שה"דיל" בין חיות לשקד יכלול שופט תמורת שופט, כלומר שופט אחד הנוטה לקו האקטיביסטי לעומת שופט שייטה לקו השמרני.
אז לכאורה, רכבת המהפכה של שקד יצאה מתחנתה, וכעת נותרת פתוחה השאלה – איך ייראה בית המשפט העליון מעתה ועד שנת 2030. מובן שקיימים משתנים רבים שלא ניתן לצפות כיום, המשליכים במישרין על שאלה זו; בראש ובראשונה זהותם של שרי המשפטים בעתיד והמינויים לבית המשפט שייערכו במרוצת השנים הבאות. ולצד זאת, תמורות בהשקפותיהם של השופטים עצמם.
תפקידו ומעמדו של בית המשפט העליון בדמוקרטיה הישראלית ובשיטת הממשל בישראל היה מאז ומתמיד, או כמעט תמיד, כר פורה לוויכוחים ולמחלוקות, לרוב עזים ויצריים, בציבוריות הישראלית בכלל ובזירה הפוליטית בפרט. לעיתים אף נקט בית המשפט עצמו – וליתר דיוק, נשיאיו – עמדה ברורה במחלוקות אלו.
נדמה כי עם כניסתה של שרת המשפטים איילת שקד לתפקידה, לפני כשנתיים וחצי, ועל רקע עמדותיה הידועות בדבר תפקידו של בית המשפט העליון בדמוקרטיה הישראלית, החריפו והקצינו אותם ויכוחים ומחלוקות, עד שלעיתים נראה כי היחסים בין הרשות המבצעת לבין הרשות השופטת – שתמיד נדמו כסיר מבעבע – עומדים על סף פיצוץ. בין היתר על רקע שורה של פסקי דין מהחודשים האחרונים, שבהם ביטל בית המשפט העליון חוקים של הכנסת והחלטות ממשלה. האיסור שאסרה הנשיאה נאור על השופט הנדל לייצג את בית המשפט בטקס לציון 50 שנה להתיישבות ביהודה ושומרון רק הוסיף שמן ללבה הרותחת. גם העובדה שבסופו של דבר נכח השופט הנדל בטקס באירוע כאיש פרטי לא סייעה להרגעת הרוחות.
המתיחות עם שקד תימשך
הנשיאה אסתר חיות נחשבת לממשיכת דרכן האידיאולוגית של הנשיאות דורית ביניש ומרים נאור. היא אמנם נחשבת אקטיביסטית פחות מהנשיאה ביניש, ואקטיביסטית יותר מהנשיאה נאור, אבל הקו שבו תוביל חיות את בית המשפט העליון עד 2023, אז תפרוש מכהונתה – במנעד שבין האקטיביזם השיפוטי לשמרנות ולריסון – נוטה ללא ספק לקוטב האקטיביסטי.
ההערכה היא שתקופת כהונתה של חיות כנשיאה תלווה במתח רב עם השרה שקד. בין השתיים לא שוררת אהבה גדולה, ויעיד ניסיונה הכושל של שקד לבטל את שיטת הסניוריטי, שקובעת את סדר מינוי נשיאי העליון על פי מידת הוותק שלהם, עוד בטרם נכנסה חיות לתפקידה. הפיצוץ הבא ביחסיהן של הנשיאה והשרה הוא רק עניין של זמן. תזכיר חוק יסוד החקיקה שפרסמה שקד, המגביל את כוחו של בית המשפט העליון, לבטח לא תרם ויתרום למערכת היחסים בין השתיים. ההערכה היא שבתקופת כהונתה של חיות יימשך הקו בבית המשפט העליון כמות שהוא, והמתח בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת ירקיע שחקים.
נאומה התקיף של הנשיאה חיות במהלך כנס שהתקיים בדצמבר האחרון היווה את אות הפתיחה במלחמה בינה לבין השרה שקד, שנשאה גם היא נאום תקיף לא פחות. אי אפשר היה לפספס את הרוח הגבית שקיבלה חיות משופטי העליון בעבר ובהווה ומראשי מערכת אכיפת החוק, שלגביהם השרה שקד נחשבת כמי שבאה להחריב את המוסד הזה. עם זאת, אי אפשר לזלזל בשקד שהגיעה מבחינתה ל"גוב האריות", לכנס הנחשב ככזה של שופטי העליון, ונשאה שם את נאומה התקיף, שהיה לצנינים בפני באי הכנס.
למרות הנאומים התקיפים, הנשיאה חיות והשרה שקד משדרות בינתיים עסקים כרגיל. מספרות שהן עובדות בצורה מצוינת וקולגיאלית. אולם גם זה יכול להיגמר בקרוב. על הפרק, כאמור, בחירת שני שופטי העליון. פרסום רשימת מומלצי העליון של הנשיאה חיות לחברי הוועדה לבחירת שופטים כבר נתקל בהתנגדות חריפה של השרה, שלא הסתירה את חוסר שביעות רצונה, בלשון המעטה, לחלק גדול מהשמות שפרסמה הנשיאה – חאלד כבוב, שאול שוחט, רון סוקול, רות רונן ויגאל מרזל. השרה שקד ויו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה יפרסמו גם הם את מועמדיהם, עוד קודם לישיבה המכרעת בחודש הבא. מניסיון העבר ניתן ללמוד שהשניים מתואמים. השאלה היא עד כמה תעמוד הנשיאה על מועמדיה שלה ועד כמה יתעקשו בלשכה להחליף את השופט דנציגר בעורך דין פרטי.
בורסת השמות כבר תוססת: ציון אמיר, נתי שמחוני, בעז בן צור, מאיר מזרחי וברק טל – כל אחד סניגור מן המעלה הראשונה. ייתכן כי בלשכה יהיו מוכנים לוותר על מינוי שופט מהמגזר הפרטי תמורת מינוי של שופט מוסלמי ראשון, חאלד כבוב. אולם לא בטוח ששופטי העליון יסכימו למינוי זה. שקד תתמוך ברשימה של מועמדים שמרניים הן מהאקדמיה והן מקרב שופטים מכהנים. הורדת הידיים בין השתיים יכולה להשפיע רבות על זהותו של בית המשפט העליון בשנים הקרובות.
האם פוגלמן יוותר?
כך במקרה של "הפצצה המתקתקת" שמונחת בפני שופטי העליון בדמות חוק ההסדרה, שהנשיאה החליטה שיידון בפני הרכב מורחב; חוק שלו מתנגד גם היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. לא יהיה זה הימור פרוע לומר ששופטי בג"ץ יבטלו את החוק, אולם יהיה מעניין לראות את התפלגות הדעות בין השופטים. גם לחקירותיו של ראש הממשלה נתניהו יש השלכות משמעותיות על בית המשפט העליון. שאלת הבחירות שמרחפת באוויר בשבועות האחרונים יכולה לגרום לזעזוע בקואליציה. נסייג ונאמר שאם נלך לבחירות בשנה הקרובה, לשר או שרת המשפטים הבאים תהיה השפעה גדולה מאוד על המשך דרכו של בית המשפט העליון בשנים הקרובות.
על פי שיטת הסניוריטי, שנניח ולא תבוטל עד לפרישתה של הנשיאה חיות, השופט שאמור להתמנות אחריה הוא השופט עוזי פוגלמן, בן טיפוחיה של הנשיאה ביניש ואקטיביסט ידוע. אולם כהונתו צפויה להימשך שנה בלבד, ולא מן הנמנע שפוגלמן יוותר על הנשיאות וישאיר אותה לבא אחריו – הלוא הוא השופט יצחק עמית. תקופת נשיאותו של עמית, הנחשב לשופט שמרן (למרות תמיכתו בביטול חוק טל), עשויה להוות מפנה בבית המשפט העליון.
השופט עמית מזוהה יותר עם הקו השמרני, ויכול להחזיר את בית המשפט שנים רבות אחורה מבחינת האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, יש לזכור כי עמית, בטרם יתמנה לנשיא, ישלים כהונה של כעשור ומחצה כשופט, וייתכן כי תקופה זו תשפיע על השקפותיו. יש הגורסים כי כבר כיום ניתן לראות ניצנים של שינוי בתפיסת עולמו. כמובן, גם המינויים הצפויים בתקופתה של הנשיאה חיות וזהותם של השופטים החדשים ישפיעו על תקופת נשיאותו של עמית. יש להדגיש כי בעליון, כמו בעליון, למרות התדמית שדבקה בשופט כזה או אחר, אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה בפסיקה קונקרטית. לדוגמה, חוק מיסוי דירה שלישית – ברוב של ארבעה שופטים נגד שופט יחיד ביטלו שופטי בג"ץ את החוק. מי היה בדעת הרוב? השופט נעם סולברג, הנחשב לשופט השמרן ביותר בעליון. ומי החזיק בדעת המיעוט? השופט מני מזוז, הנחשב הרבה יותר אקטיביסט מסולברג, וקרוב יותר לחיות בציר האקטיביזם. מזוז, אגב, צפוי לפרוש ב־2025, כאשר שנה לפניו יפרוש השופט פוגלמן.
השופט עמית יצטרך למנות שופט נוסף תחת השופט יוסף אלרון, ובסך הכל בתקופתו ימונו שלושה שופטים חדשים (תחתיהם של השופטים פוגלמן, מזוז ואלרון). כמו שציינו, לא ניתן לחזות מי יהיה שר או שרת המשפטים בתקופת כהונתו של עמית, ואם יהיה מהצד הימני או השמאלי של המפה הפוליטית. גם יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה, שמחזיק בכוח רב בבחירת שופטי העליון, כבר לא יהיה חבר בוועדה וככל הנראה גם לא יו"ר הלשכה. לכן, הכוחות שיפעלו לבחירת שופטי העליון בזמן כהונתו של השופט עמית כנשיא יהיו שונים לחלוטין מהדמויות הפועלות כיום. יהיה מרתק לראות אם עמית ישמור על הקו השמרני שאיתו הוא מזוהה, או שברבות השנים תדבוק בו רוח האקטיביזם.
עידן סולברג
וזה מביא אותנו ליעד שהצבנו לעצמנו. לנסות להבין כיצד ייראה בית המשפט העליון בשנת 2030. רק 12 שנים מהיום, אבל מנעד האפשרויות של שינויי תפיסה והתנהלות הוא גבוה למדי. כי ב־2030 נשיא העליון יהיה השופט נעם סולברג.
אין ספק שהוא הדמות המרתקת ביותר בעליון. הוא ימונה לנשיא ב־2028, לאחר פרישתו של הנשיא עמית. סולברג, שמרן, דתי ומתנחל, צפוי לעמוד בפעם הראשונה בראש הרשות השופטת, לאחר שיכהן בעליון כ־15 שנים. בתקופתו של סולברג, שיכהן כנשיא עד 2032, ימונו מספר שופטים חדשים. בתום תקופת כהונתו תישאר רק שופטת אחת המכהנת כיום – השופטת דפנה ברק־ארז, שתכהן אחריו כנשיאה. מרתק יהיה לראות כיצד יביא סולברג את תפיסת עולמו לידי ביטוי כנשיא מכהן. האם בעת כהונתו של השופט סולברג ניתן יהיה להכריז באופן סופי על תום עידן המהפכה החוקתית והאקטיביזם השיפוטי של הנשיא אהרן ברק? קשה לנבא.
אבל בסופו של דבר, הנבואה – כך כולנו יודעים – ניתנה לשוטים. ההשערות תלויות בכל כך הרבה משתנים וגורמים שונים, הן במערכת הפוליטית והן במערכת המשפט. וזה עוד בלי לחשב את הגורם האנושי, שהביא את השופטים זילברטל ודנציגר לפרוש מוקדם מהצפוי. ניפגש ב־2030. עד אז דבר אחד בטוח: משעמם לא יהיה בקודש הקודשים של מערכת המשפט.
סוף דבר: פסקי הדין מדברים
הדרך לבחון את עמדות הנשיאים הבאים של בית המשפט העליון היא באמצעות פסקי הדין שיצאו תחת ידם בעליון. לעיתים רבות ניתן לקרוא בפסק הדין את גישתו של השופט הן לאותו עניין שעליו מדובר והן כהרמת מסך על השקפת עולמו.
כך לגבי הנשיא המיועד סולברג. סולברג, בוגר הישיבה, משלב בפסקי דינו את המשפט העברי ונחשב לאולטרה־שמרן. דווקא בגלל זה מעניין לקרוא את שכתב בפסק הדין על מיסוי דירה שלישית. סולברג היה בדעת רוב, ובהחלטה לא צפויה תמך בפסילת החוק בעיקר בשל הליך החקיקה ולא בגלל החוק עצמו:
"משלא ניתנה לחברי הכנסת בוועדת הכספים שחפצו בכך, אפשרות לקיים דיון ראוי ולגבש עמדה מושכלת לגבי הסדר מס ריבוי דירות, הרי שנפגע עקרון ההשתתפות פגיעה קשה וניכרת. בנסיבות אלו, אין מנוס מלקבוע כי בהליך חקיקתו של מס ריבוי דירות נפל פגם היורד לשורש ההליך", כותב סולברג.
ושימו לב למילים הבאות מאותו פסק דין: "בבואנו לבחון הליכי חקיקה של הכנסת, ולהעבירם תחת שבט הביקורת השיפוטית, שומה עלינו לגשת אל המלאכה בדחילו ורחימו, במתינות, בכבוד; בד בבד, עלינו לעמוד על המשמר, לבל תהיה הכנסת כאסקופה הנדרסת בגלגלי הממשלה. ביקורת שיפוטית מעין זו לא נעשית דרך שגרה דבר יום ביומו (…) מעמדהּ של הכנסת מחייב אפוא איפוק וריסון בהפעלת ביקורת שיפוטית על פעילותה, וזהירות מפני פגיעה בעצמאותם של חברי הכנסת, בהיותם נציגיהם הנבחרים של אזרחי המדינה".
שמרן – אך דמוקרט
שמרן כבר אמרנו, לא? אז זהו, שלא עד הסוף. דבריו הבאים מעידים על השקפת עולם ששמה את הדמוקרטיה כאבן הראשה לכל הליך. "אין בעקרון הפרדת הרשויות כדי להעניק ריבונות מוחלטת לרשות המחוקקת – ודאי לא כאשר היא פוגעת במחוקקים עצמם – והיא אינה חסינה מפני ביקורת שיפוטית. הרשות המחוקקת אינה כל־יכולה. באיזונים ובבלמים עסקינן. לעיתים דווקא התערבות ביקורתית של רשות אחת בפעולתה של רשות אחרת, היא אשר שומרת על מעמדן ההולם של רשויות השלטון כולן, ומונעת ניצול לרעה של הכוח המסור להן. הפרדת הרשויות בהתגלמותה מחייבת ריסון מזה וביקורתיות מזה".
וסולברג ממשיך: "הנה כי כן, ביקורת שיפוטית על הליכי החקיקה אינה 'לעומתית' כלפי הכנסת; היא בעדה. היא נעשית תוך הקפדה על איזון עדין וזהיר, להבטחת עצמאותה של הכנסת, רום מעמדה ודרכי פעולתה, בד בבד עם הבטחת התנאים לחקיקת חוק ראוי לשמו; לא בביקורת על תוכנו של החוק עסקינן, אלא בפיקוח על הליכי חקיקתו. כאמור, ביקורת שיפוטית על הליך החקיקה איננה עניין של מה בכך. הקושי הטמון בביקורת מעין זו גובר לנוכח העובדה שאין בנמצא מסמך המעגן חובות קונקרטיות של הרשות המחוקקת ביחס להליך החקיקה, זולת הוראותיו הפרוצדורליות והבסיסיות של תקנון הכנסת. אין מדובר בסוגיה פעוטה, לא בעניין זניח, אלא בהיבטים הנוגעים לליבּת העשייה של בית המחוקקים. במצב דברים זה, לא ייתכן שדווקא היעדר הסדרה יוביל לכך שהנושא יחמוק מביקורת. אין לאפשר למחדל, להפוך למפלט ולמקלט. לא תהא כּהנת כפונדקית? אם על החלטות המוסדרות ומעוגנות בתקנון הכנסת תתקיים ביקורת שיפוטית, כלום לא יהא כך ביחס לליבת האופן שבה מחוקקת הכנסת את חוקיה? ברם, היעדר ההסדרה עלי־ספר מחייב כי הנושא ייבחן במלוא הזהירות". זר לו היה קורא זאת היה חושב שמדובר בשופט אולטרה־אקטיביסט ובטח לא בשופט סולברג.
–
ושימו לב לתשובתו של סולברג לעמדת השופט מזוז. כן, כן, אותו מזוז שנחשב לצד האקטיביסטי של המפה:
"חברי רואה בפסק הדין פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות שינוי מרחיק לכת במערכת היחסים העדינה והרגישה שבין בית המשפט לבין הכנסת. ההפך הוא הנכון. פסק הדין אינו פוגע בעקרון הפרדת הרשויות, אלא מחזקוֹ. החלטתנו להורות על בטלותו היחסית של הסדר המס, לא ניתנה למרות מעמדו הרם של בית המחוקקים, אלא דווקא בגלל מעמדו זה. בניגוד לאופן בו צייר זאת חברי, אין בחוות דעתי משום פגיעה בריבונותה של הרשות המחוקקת; אדרבה, יש בה הגנה על כוחה והבטחת עצמאותה לחוקק", כותב השופט סולברג.
אז מדובר בשופט אקטיביסט או שמרן? אכזבת הימין או תקוותם? שימו לב לדבריו על חוק טל, שם היה סולברג בדעת מיעוט נגד פסילת החוק: "טרם בשלה העת להגיע למסקנה חד־משמעית לפיה ההסדר שלפנינו אינו חוקתי ודינו להתבטל. הנגעים העיקריים שבחוק יכולים למצוא מזור, אם בדרך פרשנותו, אם באמצעות יישומו כדבעי, ובביקורת שיפוטית על היישום; טרם כלו כל הקיצין, עוד לא הגיעה השעה לעשות שימוש ב'נשק יום הדין' – ביטול פסיקתי של חוק שנתקבל בחקיקה ראשית של הכנסת".
הוא גם לא היסס להשמיע דברי ביקורת על חבריו: "במקום לקבוע אם התכלית שלפנינו היא תכלית ראויה, קובעים חבריי מה צריכה להיות התכלית הראויה להסדר שכזה. כשלעצמי, סבורני כי מוטב שנהיה כנים עם עצמנו ועם החוק (…) גישתו של פרופ' מדינה מבקשת, הלכה למעשה, להחיל את עילת הסבירות על החקיקה הראשית של הכנסת, בתואנה כי חקיקה בלתי סבירה פוגעת בכבוד האדם. זאת לא אוכל לקבל. שנית, אף לגישתו של פרופ' מדינה בדבר הליך החקיקה הראוי, הקביעה כי הפרת עיקרון זה כמוה כפגיעה בכבוד האדם, חוטאת לדעתי באותו חטא של מתיחת פני כבוד האדם למחוזות שאין זה מן הרצוי להגיע אליהם".
אין נבואה לפסיקה
וסולברג לא לבד. ניתן כבר לקבוע שהוא שמרן עם נגיעות אקטיביסטיות. הנשיאה הנוכחית חיות, מתברר, מגלה סימני שמרנות. בפסק דינה של חיות על מיסוי מס דירה שלישית היא כותבת: "על מנת להביא להתערבות שיפוטית בהליך החקיקה אין די בהוכחת פגיעה בעקרון יסוד של הליך החקיקה, כגון עקרון ההשתתפות, אלא יש להצביע על פגיעה קשה וניכרת באותו עיקרון. על כן אף אם יוכח כי הליך החקיקה מנע קיומו של דיון מעמיק וממצה ופגע ביכולתם של חברי הכנסת לגבש עמדה מבוססת לגבי כל אחד מהנושאים המופיעים בהצעת החוק, אין די בכך כדי להצדיק התערבות שיפוטית".
גם את הנשיא שלאחריה, יצחק עמית, ניתן "לתפוס" בעמדות ששונות מהתדמית שלו. בפסק דינו בדעת הרוב שתמכה בביטול חוק טל, כתב: "צר לי לומר כי החוק הנוכחי הוא בבחינת 'נשף מסכות' סטטוטורי, שמאחוריו מסתתרים הסדרים שאין בהם כדי לקדם באמת את התכליות שבגינן מצא בית משפט זה כי יש צורך לעגן בחקיקה ראשית את ההסדר הראשוני בנושא גיוס חרדים".
אז אקטיביסט? שימו לב להמשך דבריו של עמית, שגם מצטט מפסק דינו שלו הוא, שם התנגד לביטול לימודי הליבה של החרדים: "השוויון אינו חזות הכל. אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה, והמדינה רשאית לקחת בחשבון את המציאות בשטח ואת השאלה אם גיוס בכפייה של חרדים הוא מעשי. המדינה רשאית להביא בגדר שיקוליה גם את המישור המעשי. יש מקום לדעה כי בדרך של כפייה לא ניתן להשיג את המטרה של לימודי חול ולימוד ערכי הדמוקרטיה ויסודותיה. כפייה של תוכני לימוד על המגזר החרדי היא בלתי מעשית. אדרבה, כל סממן כפייה אך מסיג לאחור הישגים שכבר הושגו, מביא ל'התלכדות השורות' בציבור החרדי, ולהתבצרות כנגד מה שנתפס בעיניו כאיום על אורח חייו. כפייה של תוכני לימוד עשויה להיתפס כפטרונות, וספק אם תצלח במישור המעשי בציבור החרדי, שלמרבה הצער, עשוי לראות בכך 'גזירות אנטיוכוס'".
שמרן או אקטיביסט, ליברל יותר או ליברל פחות. מהדוגמאות הללו ניתן להסיק שתי מסקנות עיקריות: האחת, שהשופטים מביאים את תפיסת עולמם לפסקי דינם. המסקנה השנייה היא שאף פעם לא ניתן לחזות כיצד יפסקו. שופט הנחשב שמרן יכול לפסול חוקים, ולהפך. הכל על פי הנושא המסוים שמובא בפניהם.
–
- על השפיטה // בתוך בית המשפט העליון מול ההתקפות מימין // מאת שרה ליבוביץ־דר
- אסתר חיות // מזג שיפוטי במבחן
- מצעד העדים במשפט נתניהו // מאת שרה ליבוביץ־דר
