מטבע הדברים ובמסגרת עבודתי אני עוקב בטוויטר אחרי שורה של גורמים, עיתונאים וארגונים שעוסקים במלחמה בסוריה. אינני יכול שלא לעקוב אחריהם, והייתי רוצה לעשות בדיוק את זה. כי מפעם לפעם, נניח כשאני יוצא מהמקלחת ובודק אם לא הייתה איזו רעידת אדמה באיטליה חלילה או עוד התבטאות שערורייתית של טראמפ, העיניים שלי גוללות על תמונה מזעזעת של ילד בסוריה. ואני לא מדבר על הילד מוכה ההלם והאבק, אלא על ילדים מתים או ילדה שסובלת מכוויות שמזכירות נאפל"ם (מדובר בעצם בסוג פרימיטיבי של פצצות תבערה). העיניים תמיד גוללות על התמונה תוך כדי תנועה של המסך מטה, עם האצבע שמניעה אותי לסיפור הבא. אני אף פעם לא נכנס לראות את הפוסט עצמו, ועדיין התמונות האלה לא עוזבות. כשאתה רואה ילדים סובלים, משהו עמוק ונורא מתעורר בך. גם הזדהות, וגם תחושה עמומה של חוסר ביטחון מאיים; אם זה יכול לקרות לילדים של מישהו אחר, זה יכול לקרות גם לילדיך.
אולי חלק מזה קשור לכך שדיברתי עם הרבה סורים במסעות באירופה במסגרת 'אקסודוס', הסדרה ששידרנו בערוץ 10 על משבר הפליטים. כשאני רואה את התמונות, אני חושב עליהם. נניח בחור בן 17 מחאלב, שפגשתי במחנה מאולתר על גבול הונגריה־אוסטריה. התברר שהוא היה חובש בסהר האדום של חאלב, או איך שלא קוראים לשירות הרפואי שם, ולמעשה ריכז את עבודת המתנדבים. בחור צעיר, מערבי מאוד למראה, רזה ושזוף. אני מניח שראית הכל, אמרתי לו. ראיתי דברים שאיש לא יאמין אם אספר עליהם, ענה. מסביבו הייתה קבוצה כזו של בני נוער סורים, עם תיקי גב, עם סמארטפונים. הם נראו בדרך למחנה קיץ, לא כאילו באו מהגיהנום. או הילד ההוא בן ה־3 או ה־4 שפגשתי על מסילת הרכבת, יושב מותש על המסילה, אומר לאביו שהוא לא יכול להמשיך ללכת. והאב, תינוק תלוי על גבו, ממתין קצת ואומר לו להמשיך ללכת.
מה שמתחולל בסוריה הוא הבגידה הכי גדולה של הליברליזם מאז רצח העם ברואנדה. זה זמן טוב להזכיר שמה שעצר את רצח העם ברואנדה אינה הקהילה הבינלאומית עם מוסדותיה העצומים והנאצלים, אלא השתלטותו של מנהיג המורדים, אחד פול קאגמה, היום הנשיא, על המדינה. המערב בגד כמובן ברואנדים והניח לרצח העם להשתולל, לא ידע ולא שמע או ידע ולא השיגה ידו. אבל אז זה נמשך זמן קצר יחסית; מלחמת האזרחים בסוריה נמשכת שנים. במשך שנים מבוצעים פשעים נגד האנושות במדינה הסורית, ומי שמבצע אותם – בניגוד לטרנד התקשורתי – הוא בעיקר אסד. לאחרונה הצטרף אליו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שמטוסיו אינם חומלים על בתי ספר ובתי חולים, חלקם מותקפים ככל הנראה במכוון, בעיקר בחאלב, אבל לא רק. בסוריה חיו 17 מיליון בני אדם. כחמישה מיליון – חמישה מיליון! – הפכו לפליטים ועזבו את מדינתם. יותר משישה מיליון אחרים עזבו את ביתם בסוריה והפכו לפליטים במדינתם שלהם. כלומר, שניים מתוך שלושה סורים עזבו את ביתם.
אלה ממדים של קטסטרופה היסטורית. בשלב הזה קופץ כל מי שקרא פעם מאמר של מזרחן ומרסס בפטליזם שמדובר במלחמת אזרחים בעולם הערבי בין סונים לשיעים, זה אכן הנרטיב שדוחפים כאן ובעוד כמה מקומות. יש באמירה הזו אמת, כמובן, אבל היא פספוס של ההקשר הסורי המקומי.
תרשו לי אלגוריה חקלאית. לעצים יש לעתים כנימות. הכנימות מפיקות טל־דבש, סוג של נוזל דביק ומתקתק שהן מפיקות מהעלים. הנוזל עצמו מושך פטריות, לעתים הן נראות כמין מעטה שחרחר על העלים, ולעתים קרובות הפטריות הן אלה שגורמות את הנזק המהותי לעץ. אבל הנזק מתחיל מהכנימות. מה כאן הכנימות? בסוריה התרחשה שורת תופעות, חלקן מעשה ידי אדם, שגרמו למשבר חריף ביותר באזורים החקלאיים כתוצאה מבצורת חוזרת ונשנית חמורה. משק מים עם ניצול יתר. הייתה זרימה של מיליון וחצי פליטים עיראקים ועוד מיליון וחצי סורים שעזבו את ביתם, הכל בגלל התערערות עיראק והמלחמה שם. מחירי הדירות בדמשק הוכפלו. מחירי הקמח, האורז ומוצרי היסוד בסוריה עלו ביותר מ־100% מ־2007 ועד 2011. הייתה עלייה דרמטית באוכלוסייה עירונית, פקטור שתמיד מוביל לחוסר יציבות. הייתה התקוממות כללית נגד דיקטטורה בעולם הערבי, והיא השפיעה עמוקות על המדינה החילונית ביותר בעולם הזה. שימו לב: כל אלה נקודות מדינתיות, נורמליות, רחוקות מהמיסטיזציה בסגנון ימי הביניים "שיעים נגד סונים". ואכן כל אלה הן הכנימות; הפטרייה שהתלבשה על המלחמה היא הגי'האד הסוני והסהר האיראני־עלאווי־חזבאללה.
אין שום דבר מתחייב במלחמה הסורית. מי שמאמין בכך, מי שסופק ידיים מול המלחמה הזו ומחכה שהדם יספיג את הקרקע – סופו שימצא עצמו מעורב במערבולת ומוכתם בהיסטוריה האפלה שלה. הראשון ברשימה הוא ברק אובמה. ג'יי סלומון מה'וול סטריט ג'ורנל' הוציא החודש ספר, שבו הוא מספר כי איראן הודיעה שהשיחות החשאיות איתה בעניין הגרעין יופסקו מיד, אם אובמה ישמור על הבטחתו ויתקוף את אסד – אחרי שזה השתמש בגז סארין כדי להרוג אזרחים. אז אובמה ויתר על הקו האדום שלו. לעיתונות סיפרו אז סיפור רומנטי שכתבו אולי תסריטאים מה־WEST WING ובו הנשיא יצא להליכה במדשאות הבית הלבן עם ראש הצוות שלו, ובסופה הם החליטו לתת צ'אנס לדיל של פוטין – הכל כדי להימנע ממלחמה. זה נשמע כמו מרטין שין קצת, וזה באמת אולי היה קורה; בטלוויזיה. הגרסה של סלומון נשמעת אמינה יותר. והנזק הגדול שנגרם כאן הוא שהמחנה הליברלי כולו מוכתם; סמנת'ה פאוור, השגרירה של אובמה לאו"ם, היא זו שכתבה את הספר האולטימטיבי על הפניית גבה של אמריקה לג'נוסייד שוב ושוב במאה ה־20 (a problem from hell), ואילו עכשיו היא חלק מממשל שתוקף אווירית את דאע"ש, אבל נותן שוב ושוב חסינות למשטר הרצח ההמוני של אסד.
זה לא קשור אלינו, נלחש לעצמנו בעוד אנחנו גוללים במהירות. אתם צודקים. אין לנו אשמה בזה, אבל המצב גרוע בהרבה; כי העולם ישלם מחיר על ממלכת הרשע והרצח הזו. בניגוד לאירופה אחרי המלחמה, אף אחד לא ישקיע את מאות המיליארדים שנחוצים כדי לרפא את הפצעים העמוקים שנפערו כאן. ישראל חכמה יותר הייתה יוזמת מאמצים נרחבים לסייע לסורים, אולי בטורקיה, אולי בסוריה עצמה; שולחת מזון ועושה הרבה כדי לעזור לשכנים ברגע חורבנם. הטיפול הרפואי שישראל מעמידה לחלק מהמורדים ברמת הגולן איננו נתפס כסיוע לאוכלוסייה, וסיוע כזה נחוץ מאוד, מוסרי, ואולי אפילו יסייע לקראת היום שאחרי המלחמה. אבל אנחנו לא חיים במקום הנחוץ והחכם, אלא בממלכה של "תנו להם להרוג אחד את השני". בינתיים אנחנו גוללים.
שורה של מפלצות צמחו במחוזות המורעלים של סוריה, מפלצות טרף, עם תודעה ארגונית ורצון להמשיך להתקיים הרבה אחרי שהמלחמה תיגמר. מתוך השבר של מלחמת אפגניסטן קם אל־ קאעידה, ומתוך המלחמה הסורית תצמח עוד אלימות. הסורים הבורגנים כבר עזבו, החילונים נטשו, האליטה כבר איננה. רק אנחנו עוד נהיה פה, על הגבול, ממתינים שהמפלצות ימשיכו לאכול אחת את השנייה ולרצוח את האזרחים. כשהן יסיימו, נקווה שהמבט לא יוסט דרומה ומערבה.
–
צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק
–
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
