אתם שומעים את זה? זה הרעש של דלתות נפתחות. זה אמנם ברקע, הוא נבלע בין הררי כרוניקה חדשותית אינסופית, אבל לכל אורך השנה האחרונה הוא הלך והתעצם.
נכון, הפתיחות מלוות בלא מעט חריקות, אבל צריך להיות לא רק חירש אלא גם עיוור (או עובד לשכת ראש הממשלה) כדי לפספס את המחזה הזה של ענני המגזר הציבורי ההולכים ומתפזרים. הציבור זכה השנה לראות יותר מ"מה לעזאזל הם עושים שם", נבחרי ומשרתי הציבור שלנו. זה עדיין לא ניתוח לב פתוח, אלא יותר צילומי רנטגן חטופים – פה לו"ז של שר, שם רשימת רבנים שזוכה לנוהל מזורז בנתב"ג, או רשימת ספקים של משרד ממשלתי. אבל אנחנו חדים יותר – אנחנו יודעים מה לבקש, ואנחנו גם עקשנים יותר.
שקיפות, טוענים בדרך כלל, היא מתן היתר לקרני שמש מחטאות לחדור פנימה. אלא שההיתר הזה לא ניתן השנה.
הוא קיים מזמן. חוק חופש המידע נחקק ב־1998, ועדת הכספים נפתחה לפני כעשור. הצהרות הון של נבחרי ציבור מוגשות מקדמת דנא. אבל ההצהרות נעולות בכספת. בוועדות אפילו לא רושמים מי הצביע מה, ושאילתות לא נוחות הובאו למנוחות תחת תירוצים מגוונים. אבל מסה קריטית של פואדים, אלדד־יניבים ומדיום מופלא בשם האינטרנט משנים סוף־סוף את כללי המשחק. כן, השמש כבר חדרה מזמן -פשוט נבחרי ופקידי הציבור הצלו בגופם על המידע ששייך לנו.
השלב הראשון היה ההבנה. ההבנה הלא טריוויאלית שזכותנו – עיתונאים ואזרחים – לדעת מה בעצם מייצר המפעל החשוב בישראל; עם מי עובדיו נפגשים, ממה הם מושפעים וכמה הם מתעשרים מכל זה. כעת, כשההמון והתקשורת מצוידים בכלים יעילים לצעוק ולהילחם חזרה, עלינו שלב.
ועדיין – אנחנו מאחור. אפילו ירדנו השנה לא מעט מקומות במדד המערבי, כי מדינות אחרות נפתחו יותר ויותר. בריטניה נשלחות לתושבים חוברות שמראות להם להיכן כל פאונד מכספי המסים שלהם הולך. בקונגרס האמריקאי כל נכס ומניה שמחזיק נבחר ציבור שקופים ברשת. במשרד נשיא מקסיקו פתחו לאחרונה את כל הארכיבים. בצ'ילה אזרחים יכולים לראות את הסטטוס של כל הבטחת בחירות ושל כל החלטת ממשלה.
ואצלנו, אנחנו עדיין לא יודעים את מי באמת בחרנו. חבל. שקיפות, בבסיסה, היא דבר יפה. אולי כי היא כה נדירה בנוף המקומי. נשימתו של האזרח המפקפק והלא מעורב ביותר תיעתק למול הלו"ז המלא של שרת הבריאות יעל גרמן, אותו היא מעלה מדי שבוע. ואין מי שלא יתפרץ בצחוק למול הלו"ז הצנום שהורכב מדף בודד אותו חשף אביגדור ליברמן. וככל שהמידע נקי ומשותף בצורה בוסרית יותר, כך גם מעורבות הציבור בנעשה בחלונות הגבוהים מטפסת לשיאים חדשים.
למרבה הצער, תגובת הנגד הממשלתית היא הסתגרות. הטראומה התקשורתית גרמה להם לבצע נסיגה. הם חוששים ששקיפות מלאה תגרום לציבור לדרוש דין וחשבון גם על דברים (שלדעתם) פחות מהותיים. אף שהוכח כי העולם לא קרס משיתוף המידע, הם שוקלים נהלים חדשים. מתבצרים בפחדים ישנים. אבל אחרי הנסיגה נמריא – אני משוכנע – לשלב הבא.
זה יקרה אחרי שנשתחרר מחבלי הלידה: המבקרים חגגו בעיקר על פריטי המידע של המשרדים שכן החליטו להיות שקופים, והותירו לנפשם את המשרדים האפלים שבחרו לעבור על החוק למעשה ולהישאר בצל. לא הוסיפו לכך עיתונאים שעסקו ברכילות ושאלו מדוע בלו"ז של נפתלי בנט, למשל, כתוב שבערב מסוים הוא חייב להיות בבית לצורך אישי מסוים. זה מיותר ומספק תחמושת לחובבי האפלה. בקרוב נעלה מדרגה. נדבר על גיבוש הקו בין הזכות לפרטיות של נבחרינו לבין זכותנו לשקיפות. בטווח הארוך הנושא ימוסד, וככל שנדע איך הנבחרים מממשים את המנדט שלנו – האמון בהם רק יגבר.
כדי להשתכנע ששקיפות היא חומר חיטוי חינמי ואיכותי, נמליץ לנסות אותו בעצמכם. כשמבינים שכל שקל, כל פגישה, כל נייר יצא לאור – משנים פאזה. לאו דווקא מהסיבה הצודקת, אבל מסיבה לא פחות יעילה – החשש מהבושה. הבושה מחשיפת ממצאים מביכים או בעייתיים, שייקשרו בשמכם.
–
תומר אביטל הוא עיתונאי, מייסד המיזם 'מאה ימים של שקיפות'
