מתי הייתה הפעם הראשונה שהבנת שאת לא הילדה הכי יפה בגן, שיש לה עיניים הכי יפות בגן וצמה הכי יפה ופה הכי יפה גם? שמה שקובע בבית זה לא מה שקובע בחוץ ואולי בכלל שיקרו לך ואת אף פעם לא היית הילדה הכי יפה בגן. אולי הילדה הכי יפה בבית וגם זה לא בטוח וזמני? נטלי הייתה הכי יפה בגן, וזה על בטוח, כי יוכבד הגננת ליטפה לה את כל הפנים ביד גדולה אחת, וצבטה לה בסנטר המתוק, ונישקה את הצביטה ואמרה "אח, כפרה על הילדה הזאת היפה הזאת". וזו הייתה הפעם הראשונה שאני הבנתי.
זה תמיד היה חשוב יותר ממה שהעמידו פנים שזה חשוב, ממה שאני אמרתי שזה חשוב. זה היה חשוב וזה היה דחוק ודחוף מאוד להבין אז מה זה "יפה" ואיך משיגים את זה. על מה עושים אם לא מצליחים להשיג את זה, אפילו לא העזתי לחשוב. למה זה היה כל כך חשוב, אפילו אז לא ידעתי לומר, אבל תחושת הבטן הייתה חזקה ובטוחה בעצמה – כדאי מאוד שתהיי יפה, אחרת אוי ואבוי לך.
—
הייתי הילדה הכי יפה של הבית, ואז לא הייתי הילדה הכי יפה של הבית. אחותי הייתה התינוקת היפה ביותר שנולדה בבניין, אולי אפילו בשכונה, אולי יותר מזה. אני התרגלתי והייתי מודדת עם עצמי במד הזווית של הנפש: היית מוכנה לקבל עשר נקודות פחות במבחן ולזכות בגומות חן לחודש? החלופות היו ברורות לי לגמרי ביני לביני – זכיתי במוח והפסדתי את הפרצוף. זה לא מצא חן בעיניי, אפילו לא קצת. זה הרשים מבוגרים, אבל רק הרגיז את הילדים האחרים ולא היו לי גומות חן בשביל לגשר על הפער. מסביבי אמרו דברים על תוכם של קנקנים וספרים, אבל תמיד היה נראה לי שיש יותר מדי פתגמים בנושא כדי שזו תהיה האמת שאין צורך להגן עליה. אם זה לא חשוב, למה כל הזמן מסמנים מתחת לשולחן סימנים סותרים? זה היה שקר מוסכם שמספרים לילדים כמו שקרים על ממתקים לפני השינה שעושים חלומות רעים.
התחלתי לראות בעיקר את התפרים העבים סביב מה שאומרים ומה שעושים – כשהמוכר בירקנייה רצה שאמא תקנה יותר, הוא החמיא לה על העיניים היפות הטורקיזיות שלה שלא קיבלתי. ואמא הוסיפה גם בננות ועוד שני תפוזים. בחנות השמלות לילדות דתיות, שהייתה כמעט כמו חנות רגילה אבל זולה יותר ועם שרוולים ארוכים יותר, אמרו עליי שאני ילדה יפה ואני זרחתי ואז נזכרתי והתעננתי. אמרתי על כל הבגדים "כן, יפה" ועזבנו עם שמלה ששנאתי.
זה לא היה אמור להיות חשוב כל כך, אבל לא הצלחתי לגרום לעצמי להרגיש ככה, שזה בסדר להיות לא יפה. לא "גם יפה", לא "חמודה בפנים", פשוט לא יפה. זה צרב לי בפנים הבטן בעלבון מול היקום שהשפיל אותי וגנב מה שאמור היה להיות שלי. יכולתי לחקות חלק מהדברים שמצאתי מייפים – גנבתי את העפעוף הדקיק והמהיר של המורה הפרטית היפה שכל כך אהבתי עד שלא יכולתי לענות כששאלה שאלות; למדתי לנשוך את פנים הלחיים כדי לזוות את הפנים שלי שאחרת היו עגולות ומנומשות; צחקתי בכיסוי היד על הפה, כמו שצחקה הלן שאמא שלה הייתה דוגמנית מפינלנד. זה היה מתיש. הייתי בת עשר ומותשת.
—
בחטיבת הביניים למדתי עם רקדניות ואז ננעץ סופית מה שרק חשדתי בו קודם – את כל תיבת הנדוניה הגועלית המלאה בחוסר שביעות רצון עצמית הזו, שאני גוררת אחריי לכל מקום, אני יכולה לאפסן בשמירת החפצים הקונקרטית: "שמנה מדי". זה היה דבר שיכולתי איכשהו לעשות איתו משהו. לא הייתי שמנה, אבל לגבי כל השאר אולי אין סיכוי נגד, אז הלכתי על זה. כל מה שרציתי להיות זה רקדנית דקיקה, עם פרקי ידיים זעירים ובית חזה ציפורי, עם הליכה זקופה וברווזית משעות של עמידה ראשונה ובטן רכוסה פנימה. אהבתי הכל בהן – את השיער ההדוק שמושך את זוויות העיניים באלכסון, ואת פקעות השיער הנוצצות שלהן, את עצמות הבריח הדקות והבולטות, את זה שהן הסתדרו בנוחות עם תנועת הגוף שלהן ואף פעם לא משכו בזעף את החולצה מהבטן כדי שלא תיצמד ויראו שהן "שמנה מדי".
הדיאלוג הלא טוב הזה נמשך עוד שנים, תמיד במצעד הלהיטים, כל פעם בקאבר אחר. אין שום דרך להתייחס לזה בלי שייפתח בולען של פתטיות, זה תמיד מביך. כשהפסיכולוג שלי היה רוצה שנפתח את הנושא ("אז את חושבת שאת לא יפה?", שאלוהים ישמור) הייתי מתיישבת על הידיים כדי שלא לקום, לבעוט לו בברך וללכת מיד. זה תמיד מביך. זה עשוי כבלים ישנים שהחיבורים שלהם כבר החלידו ונדבקו זה לזה ואי אפשר לדעת מה שימש למה פעם, זה עשוי מהטנטרומים של לזרוק עצמך על רצפת הקניון כדי שהכל ייגמר ויבער העולם.
והכי גרוע הוא שככל שעבר הזמן, כל העסק הצמיגי הזה לא הצליח להשתלב בתוך שום דבר. את לא ממשיכה לטפח חלקת "מה קרה לבייבי ג'יין?" בתוך הנפש שלך, ויוצאת להפגין בעד זכויות נשים, פשוט לא. זה לא מתיישב טוב, זו מרצפת מתנדנדת שאם מישהו במקרה דורך עליה הוא יכול לראות את הבניין שבנית מתמוטט. זה למצוא את הקשקש החסר בשריון הדרקון. התחלתי ללכת סביב זה, לחייך בנימוס ולומר "תודה" כשזה מתאים, לבלוע את העלבון וללכת עם סנטר זקוף פחות או יותר, כשזה המתאים מסוג אחר. למרוח עוד ועוד מרק סביב המרצפת המתנדנדת, שלפחות תהיה רועשת פחות כשדורכים עליה.
—
בסופו של דבר, הספירלה הלא תיאמן של החיים חתכה דרך הכאוס והחזירה אותי שוב ושוב לנשוף ולנשום את הבל הפה של העניין הזה, עומדת מרחק אפס, אף נוגע באף דימוי מושלם. מי שלא רצה אותנו בפתקים מיוזעים מקופלים שעוברים מתחת לשולחן הכיתה, יקבל אותנו בטוקבקים היישר לתוך המסך בבית. החלק שהצעדתי אל הפגנות וכל היתר, ידע להגיד בצלילות שככה זה עם נשים שפתאום צצות בטלוויזיה – לכולם יש מה לומר, ובדרך כלל זה על איך שהן נראות ולא על מה שהן אומרות. אמרתי לעצמי "זה לא כל כך חשוב", ועצמי ענתה "אז למה זה מרגיש חשוב?". כבר הכרתי את ג'וליה הָאבְּל וציטטתי בשקט "זו לא העבודה שלך להיות יפה", זה עוזר. בסוף הגעתי למשהו שהצחיק אותי מספיק כדי להיות מענה – גם תולעת מעיים מרגישה חשובה, אבל היא קיימת רק כי היא אוכלת לך את המזון. לפעמים אני מצליחה לא להאכיל את התולעת. כשלא, אני מושכת בכתפיי – אז זה הקשקש החסר שלי בשריון, האין הוא אנושי ויפהפה?
–
איור: וליה רוזנצוויג
–
