fbpx

שלום, דווקא עכשיו? | פרויקט מיוחד | חלק ב: שלום, משחק מלחמה // יונתן שם־אור

0

סימולציה. משחק מלחמה. אלה שמכירים, יודעים ומבינים, נכנסים לנעליים ולראש של האנשים שקובעים לנו את החיים ואת המוות, את המלחמה ואת השלום. כאן, אספנו בדיוק אנשים כאלה, ליקטנו בדיוק את הידע הזה, כדי ליצור את "ועידת קהיר". השחקנים לא קיבלו תסריט, כמובן. כל אחד מילא את תפקידו באופן טבעי, וכך זרם התרחיש:

 

ברוכים הבאים לקהיר. למרות הספקות והספקנות, למרות החשדנות והמלכודים, כולם מגיעים. כולם זה נתניהו ואבו מאזן, ושרי החוץ של ארה"ב, רוסיה והאיחוד האירופי. ועידה קצרה. יום וחצי. לא מצפים ממנה לגדולות. הפלסטינים מגיעים כדי להתחמש בסרבנות הישראלית לקראת המהלכים הבינלאומיים שלהם. הנה, באנו לדבר, ולא יוצא כלום. ישראל מגיעה מאותה סיבה בדיוק, להוכיח שוב שהפלסטינים רק רוצים לקבל, אבל לא מסכימים, כמו שמעולם לא הסכימו, למדינה יהודית בארץ שהם משייכים רק לעצמם. אף אחד לא חושב שכאן יקרה משהו דרמטי. למעשה, זה בדיוק מה שנתניהו אומר לבנט החשדן, שרוצה להצטרף למשלחת.

תשכח מזה, נפתלי. זה לא בפרוטוקול. רק ראשי ממשלה ושרי חוץ מוזמנים. אין בעיה, בנט אומר, קיבלתי. תמנה אותי לשר החוץ. למה, אתה שומר את זה לבוז'י, אחרי שתמכור את המדינה בקהיר?

בנט נשאר בבית. בינתיים הוא לא פורש מהממשלה. נראה. שלי יחימוביץ' מכנסת ישיבת חירום של תומכיה במפלגת העבודה, נגד ההצטרפות הצפויה של בוז'י. אם יהיה הסכם, היא אומרת, נתמוך מבחוץ.

שמש סתיו על קהיר. המשלחות מתאכסנות במלון הפרעונים. כל הרחובות מסביב – חסומים. הרבה צבא ברחובות. נקבעו שני ימי דיונים. הוסכם מראש שבכל מקרה שום צד לא יאשים את השני בכישלון השיחות.

הוועידה נפתחת. דמיינו אולם קטן, מהחלון רואים את הפירמידות. א־סיסי, המארח, מוציא מהתיק פסלון אבן קטן, התמונה של הראש מוקרנת על המסך. זה הראש של המנהיג המצרי. א־סיסי: "עשה עבודה מדויקת האמן שלי, מה?". כולם מהנהנים. הדמיון באמת מדהים. "זה פסל של קצין גבוה בצבא של רעמסס השני. אותו ראש כמו שלי, אותה צורה. בדיוק. תראו את הפירמידות. הן עומדות כאן 5,000 שנה. אנחנו זה אותם מצרים של אז, ומצרים זו אותה מצרים. אבל אני לא בא ואומר לכם שכל פלסטין וכל ישראל הם בעצם חלק ממצרים ההיסטורית. אנחנו עוזבים את ההיסטוריה. אני מכיר אתכם", והוא פונה ישירות לנתניהו ואבו מאזן, "תתחילו לריב על מה היה, ומי היה קודם, ומי עשה מה ולמי. לא מעניין. לא מתעסקים עם זה. רק עם ההווה, ובעיקר עם העתיד. מסכימים? כי אם לא, אני אזכיר לכם מי היה פה בעל הבית לפני כולכם".

א־סיסי מציע שאבו מאזן ונתניהו ייכנסו לחדר וינסו להגיע למשהו. אבו מאזן מבקש לצאת להתייעצות. זה לא מה שסיכמו. אמרו הצהרות פתיחה, שיחות בחדרים ועוד ישיבה משותפת ומסכמת. הוא מריח מלכודת. הראיס חוזר לחדר הגדול. "טייב", הוא מחייך, "אהלן וסהלן. אבל בלי ניירות, בלי מיקרופונים, בלי עוזרים, בלי מתרגמים. נדבר. נראה מה ייצא. ואני כבר מוותר פה, כי ביבי לא יודע ערבית, והאנגלית שלי בטח לא כמו שלו. אבל נסתדר".

מה בלי עוזרים. כעת גם ביבי מבקש התייעצות. כמה הוא כבר מכיר את אבו מאזן. בקושי נפגשו פעם. אולי צריך לדבר קודם עם ציפי? "שמע", מולכו אומר לו, "דבר עם ביילין. דווקא איתו. הוא אכל מהם הרבה קש, והוא מכיר אותם לעומק".

"חבל שהלכתם לקהיר", ביילין אומר בטלפון המאובטח של ראש הממשלה, "אין לכם על מה להסכים".

בכל זאת. עם מה אפשר להתקדם?

"הוא רוצה גם אופק מדיני מוגדר והפסקה מיידית של הבנייה".

הפסקת בנייה אני יכול לתת. מה זה אופק מדיני?

"אתה יודע לבד. אם אתה לא מספק לו בשר, הוא הולך עם הצרפתים. ואתה לא תיתן לו את המינימום שהוא יכול לקבל".

בחדר של נתניהו ועבאס

התרחיש עובר לשיחה הדו־צדדית. חדר נפרד. שתי כורסאות. ביניהן, שולחן קטן. על השולחן – קנקן קפה. משקאות. מאפרה גדולה. על השולחן גם האופציה הצרפתית. גדולה. תופסת הרבה נפח. לאבו מאזן היא נראית כמו חיל החילוץ שבא, סוף־סוף, להושיע. לביבי היא נדמית כמו צבאות אנטיוכוס. הגויים שבאים להחריב אותנו. מתיישבים. אבו מאזן רציני. ביבי מנסה להפיג את המתח. מברך על הלילה הקודם, חוליית חמאס נתפסה בשכם, עבודה משותפת של שני מנגנוני הביטחון. עבאס קצר רוח.

"באת עם משהו, אדוני ראש הממשלה?"

"באתי עם יד מושטת ולב פתוח, אדוני הנשיא. בוא נוכיח לכל העולם שרק מנהיגים חזקים יכולים להגיע למשהו".

"היד שלך ריקה".

"מה אתה רוצה?".

"כמו שאמר ערפאת. אני לא מבקש את הירח. אני לא רוצה את הבית שלי בצפת. בוא נתקדם ממה שכבר הסכמנו".

"לא הסכמנו על כלום".

"רבין הסכים, ברק התקדם, אולמרט כמעט סגר – נמשיך מפה".

"שום הסכמות לא היו. דיבורים, זה כל מה שהיה. וממילא, אתה אף פעם לא אמרת כן. אף פעם".

"נתחיל עם הסוף. נקבע את היעד, ואחר כך ועדות יסגרו את הפרטים. כמו שעשיתם עם מצרים".

"אולי נתחיל בזה שתכיר בישראל בתור מדינת הלאום של העם היהודי?".

"בוא נתחיל בזה שתכירו בעוול של 48'".

"אתה מכיר בישראל כמדינה יהודית?".

"אנחנו כבר מכירים ומקבלים את כל החלטות האו"ם, כולל 181 שמדברת על זה במפורש. כתוב שם, מדינה יהודית ומדינה ערבית. מה אתה רוצה יותר מזה? איזו מדינה בעולם נדרשת להחליט על האופי של השכנה שלה? מדינות מכירות בריבונות, בגבולות, בטריטוריה".

"זה שאתה לא מסכים לומר את המילים רק מחשיד אותך בכוונה הסופית. זו תורת השלבים. הנה, אני מוכן להכיר בפלסטין בתור מדינה ערבית. לי אין בעיה עם זה".

"יופי. באיזה גבולות?".

"זה ייקבע במהלך המשא והמתן".

"יאללה. נתחיל".

"זה לא המקום. זה לא רציני. נקים ועדות. נתקדם. בינתיים נרגיע את האווירה. אתם תפסיקו להסית. אתה יודע, אני מוכן להקפיא את הבנייה מחוץ לגושים".

"אני צריך גבול. מראש. לפחות עקרונות של הגבול. שיהיה ברור. גבולות 67' עם 'סוואפ', חילופי שטחים של ארבעה אחוזים, והאחוזים האלה לא כוללים את המשולש ואת ואדי ערה, כמו שרוצה החבר החדש שלך, ליברמן".

"למה לא, בעצם?".

"כי האנשים שם לא רוצים. בינינו, מה הקו האחרון שלך?".

"אני מוכרח את אל־אקצה. אני חייב פתרון צודק לפליטים".

"ש־4–5 מיליון ייכנסו ליפו ולגליל? איך אומרים אצלנו – אין חיה כזאת. בעיית הפליטים תיפתר בתוך גבולות המדינה הפלסטינית. בשביל זה אנחנו נותנים לך מדינה".

"עם אל־קודס?".

"ירושלים. שם נולדתי. שם גם נולד שלמה המלך. זו בירת ישראל. אנחנו אולי נצא מכמה כפרים בסביבה, אלה שאחרי החומה".

"אולמרט כבר נתן לנו את הכותל. אתה מבין שלא נסכים לפחות מזה".

"זהו?".

"לא. בקעת הירדן היא פלסטין. נוכל לדבר על כוח רב־לאומי שיהיה שם לפרק זמן מסוים – אבל לא על הריבונות. אני מתפלא, אדוני ראש הממשלה, כל אלה עמדות ידועות שלנו".

"אתה יודע גם מהן העמדות שלנו".

"כן, אמרת לפני הבחירות. 'כל זמן שאני ראש ממשלה, פלסטין לא תקום'".

"אני ראש הממשלה היחיד שבכלל דיבר בפומבי על מדינה פלסטינית. היחיד".

"תודה רבה. מדינה בלי צבא, על עשרה אחוזים מפלסטין, מחולקת בין רבע גדה וקצת עזה, שחיה מהפה שלכם. אני לא יכול לקבל את זה, ואף מנהיג פלסטיני לא יקבל".

"אף מנהיג? אתה כבר בן 83. דחלאן מדבר אחרת. יש עוד".

"בבקשה. נחזור הביתה. עוד כמה שנים לא תהיה לכם ברירה, זו תהיה מדינה אחת. אתם כבר כמו דרום אפריקה בעיני העולם. אני מסתובב. אני שומע את האנשים שם. עוד דור, ראש הממשלה כאן יהיה ערבי. הזמן פועל לטובתנו".

"ממתי, אדוני הנשיא? הזמן הוא האויב הכי גדול שלכם. תאר לך שהייתם מסכימים לתכנית החלוקה ב־47'. הבית שלך היה נשאר בצפת. יפו הייתה חלק מפלסטין. הזמן עובד בשבילנו. הוא תמיד עבד ככה".

 –

פיצוץ

ארוחת צהריים עגומה. המשלחות אוכלות באותו חדר אוכל, אבל מתגודדות בקבוצות הבית. מדברים בשקט, מכסים את הפה עם היד. היום אפשר לצלם מרחוק עם הנייד ולפענח בשנייה את תנועות השפתיים. ענן כישלון חמוץ רובץ על כולם. החבורה הישראלית מחפשת מנופי לחץ. אין רישום של השיחה בין נתניהו ואבו מאזן, אבל כולם יודעים שאין תזוזה. נתניהו טוען שלא שלל כלום, שרק הקשיב, וכל מה ששמע זה עוד פרק מתורת השלבים שנוצרה כדי לחסל את הפרויקט הציוני, בפרוסות. החשש הוא שהפעם יאשימו את ישראל. אבו מאזן מספר לכולם שביבי לא חולם על קווי 67'. מאמינים לו.

היחיד שיכול להזיז את העסק הוא ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי. עוד חצי שעה ידבר עם נתניהו, עוד שעה וחצי עם עבאס. כל אחד לחוד. בינתיים הוא ממתין להנחיה של אובמה. הוא כבר אמר לו מה קורה. הוא כבר דיווח לו שהם לא זזים. הוא כבר ניתח לו את המצב. אבו מאזן מקשיח עמדות, מעלה ישר את נושאי הליבה, ומעוניין בכישלון, כי הוא רוצה שצרפת תוביל את היוזמה האירופית עד לאו"ם. הוא מהמר שהפעם אובמה לא יטיל וטו במועצת הביטחון.

וושינגטון. הבית הלבן.

אובמה מתלבט. הוא משתף את היועץ לביטחון לאומי. "המורשת שלי היא שלום. הם לא זזים לבד. משחק ההאשמות ההדדי שלהם יצא לי מכל החורים. אולי באמת הגיע הזמן. אולי לא נפריע לצרפתים באו"ם. אבל חכה. אני לא עושה כלום בלי לדבר עם הילרי".

לו טראמפ היה נבחר, זו לא הייתה בעיה. אבל עוד חודשיים, מי שהייתה מזכירת המדינה שלו מחליפה אותו. למה להשאיר לה ערימה ענקית של טינופת על השטיח של החדר הסגלגל. היא על הקו. היא כבר עודכנה מקהיר. "אני לא מת על ביבי", הוא אומר לה, "אבל ביבי זה לא ישראל, ואני גם לא מת על היוזמה הצרפתית. יש לנו עמדה משלנו".

"ברור", הילרי מאשרת, "מתווה קלינטון".

"זה בערך נוסח ההצעה הצרפתית".

הילרי לא נמצאת במשחק המלחמה הזה. התשובה שלה תכריע את המהלך כולו. ייתכן ותשמח שאובמה מנקה לה את השטח. אקט אחרון לפני שהוא פורש. כמה צרות הוא חוסך לה ככה בשנים הבאות. אם כך תרגיש, היא תענה לו: "לא ראוי כי אתערב".

אם זו התשובה, אובמה חוזר לקרי ואומר לו למסור לביבי שהפעם הזאת, ארה"ב לא מטילה וטו. שהפעם זה באמת ייגמר באו"ם. אבל אולי הילרי תבחר לענות אחרת. אולי היא תאמר לאובמה, "עזוב, זה חיכה 50 שנה, שימתין עוד חודשיים. היהודים יעשו לי מהומת אלוהים, בעוד שנתיים יש בחירות לקונגרס, אני לא צריכה את זה. אני ממנה את ביל לשליח מיוחד למזרח התיכון".

חזרה לקהיר.

קרי נותר עמום. הוא לא אומר שאובמה יטיל וטו, והוא לא מבשר את ההפך. מבחינתו, עדיף לו שביבי יחשוב שזה מה שיקרה, שהפעם אין וטו, שהפעם אובמה נחוש לסיים את הסאגה של ישראל־פלסטין. מצד שני, הוא רוצה שאבו מאזן יחשוב ההפך. שיהיה וטו. שלא יהמר על הצרפתים. שהם מוכרחים לגמור משהו ביניהם.

 

החלטה

המסגדים של קהיר מתגברים על החלונות הכפולים של המלון. בוקר. עוד שעה מתחילה הפגישה האחרונה של ועידת קהיר. ביבי עצבני. המסרים מקרי לא טובים. אובמה לא עונה. מהמשרד של הילרי אומרים שאסור להעיר אותה, היא תחזור אליו בעוד כמה שעות, בבוקר שלנו, המזכירה מדגישה, בוקר של שעון ניו יורק.

למה באתי לוועידה הזאת, הוא רוטן לעצמו. זה לא היה משנה, מישהו עונה לו, ממילא הצרפתים היו ממשיכים עם המסלול שלהם, ממילא כל אירופה איתם, ממילא כל מדינות ערב שם. אולי, מציעים לו, אולי תצא בהכרזה דרמטית, שתקרע את המסכה מהפרצוף של אבו מאזן?

מישהו אחר מעלה עוד רעיון. בואו נדבר עם פוטין. גם הוא יכול להטיל וטו. רק על הבסיס של היפוך התנועה. אם אמריקה כן, אנחנו לא. ביבי מביט עליו כמו על מטורף. דברו עם מי שאתם רוצים. אני יודע, העולם מזמן השתגע. הכל יכול להיות. אבל גם התקווה הזאת מתמוססת. "רוסיה לא זזה משני העקרונות שלה במזרח התיכון", הנשיא הרוסי אומר, "פתרון על בסיס קווי 67' ותמיכה בביטחון ישראל. שום דבר לא השתנה אצלנו".

האווירה בחדר הופכת להיות מלחמתית. נזעיק את העולם, ביבי אומר, כמה פוליטיקאים אירופאים ונשיא כושל שעוזב את הבית הלבן בלי כלום לא יקבעו את הגורל של ישראל. נצא למסע הסברה בכל אירופה. נפעיל את היהודים באמריקה. נגייס את הקונגרס. נילחם. תמיד נלחמנו, תמיד ניצחנו. גם הפעם ננצח.

*********************

כאן מסתיים משחק המלחמה. לא נמצאו כל הדמויות שיכולות לבצע סימולציה אמינה של ההתרחשות הבאה. מכאן, זה דמיוני לגמרי. לא היה ולא נברא.

ביבי נכנס לחדר השינה. לא טוב, הוא אומר לה, לא טוב. נדפקנו כאן. הם ילכו לאו"ם, אובמה לא יטיל וטו, ותהיה לנו פלסטין של 67', מלא. מה את אומרת, אולי נהפוך עליהם את השולחן? אולי נציע לערבים איזה אולמרט מינוס־מינוס בפומבי? תראי, הוא מעודד אותה, אנחנו יודעים איך זה נגמר עם שני האהודים, אולמרט וברק. הזקן מרמאללה לא הסכים אז, ולא יסכים היום. אבל אם נגיד את זה בקול רם – יש לנו וטו אמריקאי ודפקנו את הצרפתים. מה את אומרת?".

"ואם הוא יסכים פתאום? אם הוא יבין שגם לו אין שום מוצא אחר?".

"אז אנחנו נשארים בתפקיד עוד שלוש קדנציות. עזבי את הטוקבקים, תראי את הסקרים. זה מה שרוב העם רוצה. מה את אומרת?".

לך תדע מה היא אומרת. לך תדע.

משתתפים:

יועז הנדל בנימין נתניהו

אחמד טיבי אבו מאזן

אלון פנקס ברק אובמה

יעקב קדמי ולדימיר פוטין

אלון פנקס הילרי קלינטון

מערכת 'ליברל' נפתלי בנט, א־סיסי, ג'ון קרי

יועץ טלפוני לוועידה: יוסי ביילין

ליווי וייעוץ: רן אדליסט, 'ליברל'

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

שלום, דווקא עכשיו? | פרויקט מיוחד | חלק א: הפחדים של נתניהו

.

איור: דניאל גולדפרב

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook