לפני שבועות אחדים הגשתי לאילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, כתב יד של מחזה שכתבתי. זה היה המחזה השני שהוצאתי תחת ידי, לאחר שהראשון התקבל וצפוי לעלות על הבמות בימים אלה ממש. 'הבן הטוב' שמו של המחזה שהתקבל; השני, ובכן, הוא בעל שם זמני. אין סיבה של ממש להתעכב עליו. כך או כך, אילן לא אהב את כתב היד. הוא הסביר לי בפירוט המנומס, הענייני והמעט גמלוני שלו מדוע מדובר במשהו שהוא בין חרא גמור לזבל מוחלט ואחר כך הרים עיניו לראות אם נותרה בי נשימה.
מובן שנשמתי. בניגוד לדימוי הכוזב והמחורייט שנקשר לשמי משום מה – כאילו אני בולדוזר חסר מעצורים, שמשיג את מבוקשו בכל דרך ובכל מקרה – אני יכול להעיד על עצמי שמספר התשובות השליליות , הדחיות ופניי שהושבו ריקם מהווה חזקה ריבועית של מספר הפעמים בהן שמעתי את המילה "כן". רחמנא ליצלן: עד גיל 29 לא היה בנמצא אף כלי תקשורת – ואני מדבר גם על מקומונים בשרון שביקשו כתב לעניינים מוניציפליים על קטנוע (שעה שעל אופניים איני יודע לרכוב) – שטרח להשיב למי שלימים יערוך את 'מוסף הארץ' ויהיה סגן העורך הראשי של 'מעריב'.
אין בתיאור המקרה הזה ניסיון להתפיח את ממדי אבר מיני, כי אם ציון עובדה: את כישרוני – וגם הגדולים בשונאיי בוודאי יסכימו שיש עדויות רופפות לקיומו – לא זיהה איש במשך שמונה שנים תמימות. שמונה שנים בהן שלחתי מאות קורות חיים למשרות כותב ועורך ושו הדא ושו אסמו; ושמונה שנים בהן שלחתי שישה כתבי יד כפול עשרים וכמה הוצאות ספרים רק כדי לשמוע "לא" ושוב "לא". אז כשישבתי שם, בלשכה הממוזגת במתינות של המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי ושמעתי "לא. בשום פנים ואופן", לא מצמצתי. אפילו לא לרגע. ככה זה. זה ככה. ואין מה לעשות בנדון. מקבלים סטירה וממשיכים הלאה לכאפה הבאה, עד שמגיע ה"כן". אנשים הם לפעמים אפסים מפונקים וחמורים גדולים שמשוכנעים משום מה, מעומק לבם, שהעובדה שהם חולמים חלום מזכה אותם בזכות להגשימו. מגוחך.
–
לטור זה יש המשך. הטור המלא פורסם בגיליון המודפס.
–
