1.
200 מיליון. זה מספר המשתמשים הרשומים ברחבי העולם באתר הבגידות האמריקאי לאנשים נשואים, אשלי מדיסון. האתר, פרי הגותו וביצועו של נואל בידרמן, הרוויח בשנה האחרונה 125 מיליון דולר, ובחודש שעבר עשה עלייה לישראל ועבר אדפטציה לשפה העברית. לפי בידרמן, כבר בחודש הראשון נספרו במערכת המדידה של האתר מיליון מבקרים ישראלים. 60 אחוז מהם ציינו את ראשון לציון כמקום מגוריהם. אין לי מושג איזו משמעות יש לנתון האחרון, קרוב לוודאי שהוא חסר משמעות לחלוטין, אבל הנה, 600 אלף מתושבי ראשון לציון ביקרו באתר. רגע, הנה אי־הלימה סטטיסטית מסוימת עם נתוני האמת של החיים בישראל – לפי נתונים שפרסמה עיריית ראשון לציון בשנה שעברה, עומד מספר התושבים בה על מעט יותר מרבע מיליון. רוצה לומר: העיר ראשון לציון היא מקום המגורים המזויף המועדף על גברים בוגדים ונשים נואפות בעת מילוי כרטיס באתר היכרויות למטרות סקס דיסקרטי. קרוב לוודאי, אגב, שהרבה פחות ממיליון מבקרים נכנסו בשערי (אזהרת מטאפורה דו־משמעית) אשלי מדיסון ישראל; וגם קרוב לוודאי שפחות מ־60 אחוז מהם מתגוררים בראשון לציון. הבלים הם מטבע עובר לסוחר פופולרי מאוד בעידן זה של שיווק כתחליף לדת.
–
2.
"החיים קצרים, נהל רומן” הוא המוטו השיווקי של אשלי מדיסון. “סלוגן”, מכנים את העניין אנשי הפרסום. “סלוגן”, בתפקודו כמנטרה, הוא עניין רב־השפעה על תת־ההכרה של האדם. מחקרים אינספור הוכיחו את יעילותה של הרפטטיביות בהחדרת מסרים מן השדה הגלוי – הסמנטי, כמו גם הסמלי והחזותי – אל מנגנוני התת־מודע, שהם־הם הגנרלים האמיתיים של החיילים הפשוטים: החלטותיו ומעשיו של האדם. סלוגן נוסף שאליו נחשף צרכן הפרסום הישראלי בתקופה האחרונה הוא זה של יצרנית הרכב אלפא רומיאו. “זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי”, מדברר הפרסומאי את המוטו הפילוסופי ההרסני. החיים אינם סך כל הפעולות הפיזיולוגיות שאתה מבצע – הם הרבה יותר מכך. נדמה שזה המוטו המשותף לאשלי מדיסון ולאלפא רומיאו. נדמה לך שפעולת הנשימה ופעולת החיים (הקצרים, ממילא – ברקע מטיל צל גדול, עב המוות השחור) מהוות אשרור ללגיטימיות של משמעות היותך, אבל אתה מוכרח להתעורר – נהל רומן; וסע לבית המאהב/ת הנשוי/אה שלך באלפא רומיאו. המסר הזה מדכדך מאוד. למעשה, הוא מעודד התאבדות באופן סמוי. הוא מציג משוואה שמתבססת על דיכוטומיה אכזרית: הדרך היחידה להיחלץ מהיעדר המשמעות של החיים היא ניהול רומן או רכישת רכב יקר מתוצרת איטלקית. מה הדין במקרה שפלוני אינו בעל אמצעים לרכוש אלפא רומיאו (במחיר שווה לכל נפש של 139 אלף שקל) או בעל כישורים לנהל רומן (אפשר ואתה מכוער, כבד־לשון או רחמנא ליצלן נטול כוח גברא)? ובכן, האופציות הניצבות בפניו ברורות: המשך חיים נעדרי תוחלת (הנצחת הלוזריות האינהרנטית הטבועה באדם) או עשיית מעשה; ה־מעשה הנאצל היחיד האפשרי, בנסיבות אלה: התאבדות. ומכאן: החיים קצרים, נהל רומן. או שתתאבד.
–
3.
דיסקרטיות – זו מילת המפתח במודל הלוגי־פילוסופי־עסקי של אשלי מדיסון. ניאוף הוא טבעם הראשון של כל בני האדם הנשואים – הנטייה והדחף העז ביותר שלהם; והדיסקרטיות, רק היא – או יותר נכון, היעדרה – מפרידה בין הרצון למעשה, בין התאווה למימושה של זו. ובכן, כאן נכנס אשלי מדיסון לתמונה ומספק את חומת המגן הנדרשת לבן התמותה המבקש לקנות לעצמו חלקה בבורגנות המיוזעת של בין הסדינים. הירשם לאתר (מוטב בזהות פיקטיבית; ע“ע מקום מגורים – ראשון לציון) ושם תפגוש, מאחורי מעטה של מסכה וירטואלית, מישהו דומה לך, בחוסר רצונו להיחשף, בקנאותו לדיסקרטיות. שם, בארץ המראות ההפוכות, ביבשה שבה איש אינו מקליד עובדה אחת מהימנה על עצמו (הנחת יסוד: אנשים נוטים לשקר בתיאור עצמם באתרי היכרויות), שקר פוגש בשקר; זיוף בזיוף והעמדת פנים במסכה. רגע ההתרה? המפגש המיני – התכלית שלשמה התכנסו כל 200 המיליון מלכתחילה במדינה זו, שגודלה עצום יותר משל צרפת, אנגליה וגרמניה. ביחד. אלא שמה קורה ברגע שבו נופלת חומת הדיסקרטיות ושני האורגנים האנושיים נפגשים למפגש בשרים? האם אז האמת ממוססת את חומות החשדנות והמגננה הפרנואידית המאפיינת כל אדם נואף? או שאולי גם שם, בחשכה, אדם לאדם מספר בדותות? האם אשלי מדיסון הוא מבשרו של מות הסקס? במקום שבו הדיסקרטיות היא מלכה, הסקס הוא פגר. ומעשה האהבה הוא נקרופיליה.
–
4.
פייסבוק הוא אתר ההיכרויות הגדול בעולם. למעשה, בדרך שבה אתרי הדרושים באינטרנט חיסלו את לוחות המודעות (ובמידה רבה את תעשיית הפרינט), כך פייסבוק חתר תחת המודל העסקי של אתרי ההיכרויות בתשלום וייתר לא מעט מהם. הפתרון שמצא נואל בידרמן לעניין – אשלי מדיסון עלה לאוויר לראשונה בזמן שפייסבוק כבר היה הרשת החברתית הגדולה בעולם – פשוט וגאוני, גם אם שטני: חיסול שלב הגישוש של הדיאלוג; סיכול סימן השאלה וביטול הספק והחשש האנושי הטבעי במפגש עם הזר החדש. בניגוד למשתמשי פייסבוק – שנדרשים לעבור מסננות התנהגות רשת, מבחני like ו־share למיניהם, כדרך של הוכחת ”חברות“ שסופה בהצעה מפורשת למפגש ”בעולם האמיתי“, שסופו מיני – משתמשי אשלי מדיסון פטורים מפלרטוט, מסמול־טוק חברתי ויותר מכול, מהסתרת כוונותיהם. אם בפייסבוק עומדת הן לצייד והן לניצוד אפשרות הנסיגה לתוך שוחת ה“כוונתי הייתה ידידות רשת אפלטונית בלבד“ – הרי שהילד הוולגרי של בידרמן מכנה את הדברים בשם אומרם: מטרת הפנייה של האובייקט לסובייקט היא זיון. נקודה. באופן משונה, הישירות הזאת הופכת את הדחייה לפשוטה יותר. אחרי הכול, הנמען של הפנייה סירב לאקט מיני, ותו לא. אין בכך כדי להגדיר על אופיו של מסורב הסקס, להעיד על כישורי השיחה שלו, על קסמו האישי ועל מיקומו בסולם החברתי. אין חמיצות משפילה בתשובת סירוב באשלי מדיסון. בפייסבוק, לעומת זאת – מקום שבו העמדת הפנים משוכללת יותר, רב־שכבתית יותר – דחייה מסבה סבל גדול, מכיוון שהיא מדמה סיטואציה חברתית המזכירה להפחיד את החיים שמהם פייסבוק מספק מפלט בדמות ריחוק מגונן ממפגש של ממש. דחייה באשלי מדיסון דומה לדחייה באורגיה רבת־משתתפים. לא נעים, אבל הגוף העירום הבא כבר ממתין בחדר הסמוך. הסטטיסטיקה משחקת לטובת המשתמש. אם יתמיד – ימצא פרטנר לסקס. וסקס הוא תכלית הכול. גם תכלית פייסבוק.
–
5.
מוסד הנישואים חווה את שעותיו הקשות ביותר, מהיום שבו הוסכמה המונוגמיה כצורת הזוגיות הממוסדת המקובלת על הכנסייה הקתולית ועל האדם המערבי. לעובדה כי המונוגמיה שימשה כלי לפיקוח חברתי ולמשטור כלכלי בתקופת ימי הביניים – שבה מרבית תושבי אירופה היו מצויים תחת חזקתו של אציל כלשהו, שראה אותם כרכושו; ולעובדה שהכנסייה השתמשה בברית הנישואים הקדושה כאמצעי ניהול וניטור של מאמיניה תחת סד התא המשפחתי המפוקח על ידי האל – אין כמעט ביטוי באידאלים הרומנטיים שהנחילה התרבות לאורך למעלה מאלף שנים )החל ממכתבי טריסטן ואיזולדה ועד לטלנובלות ולקומדיות הרומנטיות של ימינו(. התנ“ך, למשל, או כתבי הקלאסיקונים היוונים – נעדרים שאיפה אידילית למודל הזוגי ולמושג האהבה הנצחית בין גבר לאישה, או תיאור מיופייף של העניין. אברהם אבינו החזיק ארבע נשים, שלמה המלך אלף, וסוקרטס, אפלטון ואריסטו כולם, בתורם, מתייחסים לריבוי בני ובנות זוג כאל דבר שבשגרה. אדרבה – אנו חיים בתקופה אחרת, כולנו נפלנו קורבן לתרבות שהושקעו בה וברתימתה לטובת אידאל המונוגמיה מרב המאמצים ומיטב הכישרון, של גדולי היוצרים. כיום נדמה לרבים כי מודל הזוגיות המונוגמית טבעי ומקובל משחר האדם – דבר שאין רחוק מהאמת יותר ממנו. בשדה תרבותי זה של ימינו נחשב ניאוף לחטא גדול, מהסיבה שהוא חותר תחת יסודות הנצח והבלעדיות )ניתן להחליף את המילה ב“רכושנות“( של אדם על זולתו המוגדר לו כבן/בת זוג לפי חוק. במקום שבו אנשים נואפים – מתערערים יסודות החברה, ישו הנוצרי מצוי בסכנה והכלכלה הפאודלית מצויה תחת מתקפה. נא להתנהג בהתאם וגו‘. והנה, אשלי מדיסון צועד עם רוח התקופה – או שמא מקדים אותה בהיעדר אלגנטיות אופייני, כמקובל בקפיטליזם – וקורא תיגר על המוסד ועל הערך המקודש לו ביותר: הנאמנות ההדדית. על פניו, מדובר בקטליזטור חברתי למהלך רחב יותר, כזה שיאיץ בחברה למצוא מודלים חלופיים למונוגמיה. אלא שבפועל, אשלי מדיסון נכשל במקום שבו שירותי הזנות נכשלים: הוא רואה באדם כלי פליטה וקיבול, לחלופין. היות האדם בהמה, במובן המפורש ביותר של המושג. אתר שמציע בגידה חינם לכל דורש אינו מציע מפלט מזוגיות בתנאים חברתיים ותרבותיים בלתי אפשריים לקיום, כי אם פורקן גופני גרידא. וכזה יכול להשיג אדם גם במחיצת עצמו, ביושבו בדיסקרטיות על מושב האסלה. וזו אינה מהפכה חברתית. שהרי שורשיה של האוננות בהיסטוריה של ההומו־סאפיינס מוקדמים בהרבה מאלה של הניאוף. תשאלו כל זואולוג.
