fbpx

שי גולדן: חזון הקניבליזם הישראלי

0

הרוטינה ידועה מראש ומוכרת לעייפה: שפל חדש מתרגש על ישראל, פובליציסט (לפעמים שניים), פוליטיקאי (לפעמים שניים) מצקצקים בלשונם (לפעמים שני צקצוקים), טוענים ש"כדבר הזה לא היה", שהשפל הזה הוא־הוא הנמוך ביותר, הגרוע, המקומם או המחריד ביותר, הפייסבוקייה או הטוקבקייה מגלגלים את עיניהם בגועל (תחושת גועל הפכה לדומיננטית במפגש עם רשתות חברתיות בימים אלה) או מלעלעים בשנאה (שנאה הפכה לרגש הדומיננטי בישראל, באופן כללי). והלאה, אל השפל הבא.

הנה היא, הבושה הטובלת בתחושת חידלון, זעזוע וגועל (אי אפשר בלי גועל) מהעדויות, מהמסמכים ובעיקר מהאמיתות העולות ממשפט הולילנד. אבי אבות הקומבינטורים האינטרסנטיים מתגלגל לקרב משיחה בזפת ונוצות עם מי שהייתה הסליירי הקטנה שלו לאורך שנים. ואתה מביט בפניו של האיש הזה ונגעל מהמחשבה שהוא היה ראש הממשלה שלך, שאפילו חיבבת אותו במידה מסוימת והאמנת בטוהר כוונותיו ולבו; אבל אין טוהר ואין לו לב, לאיש הזה, למקיאווליסט המושלם של הקומבינה. הגועל, הגועל, של היקפי השחיתות, של מכירת מה שקיבלת מהציבור למשמרת עבור מה? כסף, בצע כסף. ירושלים שלך, עיר הקודש, עיר הנצח, העיר שחוברה לה יחדיו, טובלת בגועל, בסחי של הזפת והבוץ וההקלטות האובססיביות של נוכלת אחת את המוצרט שלה, את המאסטר־מיינד שלה. וכשזה נחשף ומתומלל ומואזן ונצפה, פשוט בא לך למות מרוב גועל. להיחנק מרוב גועל.
הנה הם שלושה תושבי בית שמש, היוצאים לנסיעה ברחובות שועפאט, צמאי דם ונקם ("נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", מצטט ראש הממשלה בלי להניד עפעף, אפילו לא ניד אחד. והציבור, המגעיל, שמרביתו כלל לא יודע על מה ועל שום מה נכתבה הפואמה הזאת של ביאליק; הציבור, הבור והגס הזה, שלא יודע ביאליק ולא יודע היסטוריה ולא יודע כמעט שום דבר חוץ מהיות מגעיל ולהיגעל זה מזה, רק לא מעצמו; הציבור הזה רואה את הקולות ושומע את פכפוך נהר השנאה שמבעבע בפייסבוק ובישיבת הממשלה; והציבור הזה יוצא לעשות מעשה. הו, איזה מעשה). נוסעים המה ונוסעים ומחפשים אדם. כל אדם, איזהו אדם?, ובלבד שיהיה ערבי. את דם אחיהם השפוך הם מבקשים. את דם אחיהם המתים הם דורשים בחזרה. גאולה. גאולה הם רוצים. ונתקלים בנער צעיר, מוחמד אבו ח'דיר שמו, והוא נראה להם ערבי מספיק. ערבי מספיק בשביל להיות ערבי שאת דמו יש לשפוך כאקט של גאולה. גאולה הם מבקשים! והם חוטפים אותו,  את הנער הכחוש והצנום למראה הזה, ונוסעים איתו אל יער סמוך. יער ירושלים. העיר שהמגעיל ההוא מכר לאנשים מגעילים אחרים. ושם, ביער, של ציון, של איליה קפיטולינה, שעליה בכינו ביושבנו על נהרות בבל ועליה חלמנו בקישינב, הם מוציאים מתוך תא המטען של רכבם ג'ריקן. מלא בנפט. ופותחים בכוח את פיו של הנער הערבי וממלאים את גרונו וקיבתו ובטנו וכליותיו בנפט. נפט. וגפרור הם מדליקים ומשליכים אותו בוער לתוך פיו של הנער. וקוראים בשמות הנערים שנרצחו. היהודים שנרצחו. שם אחר שם. ואומרים לנער, הבוער מבפנים, המאוכל כמו סנה, "זה בשבילם". זה בשביל השלושה שנרצחו. גאולה הם מבקשים. גאולה.
צחנת האויב האמיתי עולה באפכם והפובליציסט והפוליטיקאי מצקצקים ומגנים והפייסבוק נשטף בנהרות של גועל ושנאה. והנה שוב בוערת לה הארץ. באשמתם. באשמתם. של אחרים. כי הם התחילו הכול. כי הם תמיד מתחילים הכול, אשמים בכל, ראויים לכל הנורא שמשיתין עליהם, כי הם התחילו. והלאה, לשפל הבא.

בוא נחוקק, הם אומרים בכנסת, חוק חדש, חוק חזק, חוק גאה, חוק צודק, חוק שמגיע לנו ומגיע להם, בעיקר להם, כי הם התחילו הכול. בוא נחוקק חוק לאום. חוק שאומר בפשטות: יהודי – עליון; כל מי שלא – נחות. ולמה, למה לחוקק את החוק הזה? כי הם התחילו וכי אנחנו בסכנה וכי ישראל היא ביתו של העם היהודי עוד מימי ביאליק (אולי אפילו לפני, אבל בפייסבוק לא יודעים מתי ומה ואיך וכלום, רק שהם התחילו) והיא בסכנה. הר הבית בסכנה. מדינת ישראל בסכנה. זהותו של העם היהודי בסכנה. איזו סכנה? איזו? איפה היא הסכנה? מבית! בפייסבוק שמאחורי הפייסבוק. בישראל שאוהבת אותם, את אלה שהתחילו. בישראל שמאמינה בדמוקרטיה יותר מאשר בג'ריקנים של נפט ביער ירושלים. ואת ישראל הזאת, שלא מאמינה בגאולה ובג'ריקנים של נפט, צריך ללאם ולחזק, לצרוח באוזניה בקול גדול ומגעיל: "את עליונה ואדירה וצודקת ולאומית ושלנו וקורבנית, ובעיקר: הכי יהודית, רק יהודית, נפט יהודי. הנה מצאנו נפט יהודי בישראל. בתוך ג'ריקן". והלאה, לשפל הבא.

וזקני השבט, מה הם אומרים? מה הם כותבים בעמודי הפייסבוק שלהם? ("סטארט־אפ ניישן", מכנה אותנו ראש הממשלה. או, איזה סטארט־ אפ עשינו פה ואיזה ניישן יש לנו. חור לגויים.) ומה הם מלהגים מעל דוכני הנואמים בפרלמנט? האם הם מנסים להציל את אשר לאל ידם? האם הם מנסים לכבות את מדורת הנפט המשתוללת, או להשליך מכל המדרגות את כל האנשים המגעילים מקומבינה ניישן? האם הם משיבים מלחמה שערה לאויב המסוכן ביותר שקם על המדינה מאז לידתה – לא איראן, לא דאעש, לא חמאס, לא אובמה, לא  ראש ממשלת שוודיה, לא דורסי לי זיתוני; לא, האויב, אתם יודעים על איזה אויב אני מדבר, לא? הסרטן הזה שאוכל את המדינה הזאת, שמכרסם כל חלקה טובה. המחלה הסופנית הזאת שאוחזת בכל עצם מעצמות גופנו ובכל גיד ובכל שריר. נמק, נמק, ריקבון, גועל. הנה היא, עולה באפכם צחנת האויב האמיתי, הרס שזרענו, שזרעתם, שזרעתי, שזרעו המזריעים אותנו בנפט ובקומבינה ובהקלטות סתר ובמכירה ובגאולה. נמק, נמק. הנה עוד איבר מת שלא ישוב עוד לתפקד (הציונות). הנה עוד גדם (הדמוקרטיה הישראלית), הנה עוד חלקה טובה שהושמדה (היהדות באדיבות הרבנות הראשית לישראל). הנה עוד איבר פנימי שקורס אל תוך עצמו (רווחת התושב, דאגת המדינה לאזרח). הנה החולי, העוני, האדישות, השנאה, הנפט, הגועל. הנה הם אוכלים את המדינה שלכם, שלי, שלנו. והמה הולכים לבחירות ומנופפים בבלוריתם וברהב, ברהב הציני והמגעיל הזה.

הנה כי כן: 2014 עבורי היא השנה בה הפכה ישראל (הו, כנען: כמה נכספנו אלייך) מארץ אוכלת יושביה לארץ שיושביה אוכלים את ארצם. בתיאבון, חברים, אתם הרי יודעים שזו הסעודה אחרונה.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook