סופת ה־Me Too פרצה לחיינו כשהשנה האזרחית הייתה לקראת אחריתה. את מה שאירע לא צפינו כלל, אף שהיחס החברתי כלפי הטרדות מיניות עבר שינוי משמעותי. ואת התסריט הבלתי ייאמן הזה, הארווי וויינסטין כבר לא יפיק או יביים. ודאי חשב תמיד שהוא אדם משמעותי ומשפיע, ולו בגלל 341 המועמדויות לאוסקר של הסרטים שבהם היה מעורב. אבל ודאי לא חזה שהדבר הראשון שיעלה מעתה בחיפוש שמו ברשת יהיה "הטרדה מינית". ודאי לא האמין, שהוא יהיה האחראי לנחשול שיסחוף מיליוני נשים לחשוף לראשונה סיפורים על הטרדות מיניות שעברו. עוד מדרגה ששינתה לחלוטין את היחסים בין נשים וגברים במרחב הציבורי.
בתחילת אוקטובר פורסם ב'ניו יורק טיימס' תחקיר עיתונאי על וויינסטין של ג'ודי קנטור. הוא הזכיר בתחילה, בממדים ובתהודה, תחקיר גדול אחר מלפני שנתיים ב'ניו יורק מגזין' ובו 35 נשים העידו על הטרדות ותקיפות מיניות מצד השחקן ביל קוסבי. למרות הדמיון, התגובות לתחקיר על ויינסטין היו שונות לחלוטין. הגל הראשון היה גל דומה: סדרה של שחקניות ידועות וחזקות כמו אשלי ג'אד, גווינית פאלטרו ואנג'לינה ג'ולי סיפרו על ההטרדות של וויינסטין. הגל השני כבר לא דמה למה שקרה בפרשת קוסבי. הגל השני שהתעורר בעקבות פרשת וויינסטין שינה לחלוטין את ההתייחסות הציבורית להטרדות מיניות עבור מיליוני נשים וגברים בכל העולם. נשים רבות, ידועות ואנונימיות, שיתפו פוסטים אישיים שתויגו #Me Too ובהם סיפרו על הטרדות מיניות שחוו בעברן תוך הנעת רצף בלתי פוסק של עוד ועוד עדויות. רבים מהמקרים קרו בעבר וחלקם לאחרונה.
את הכוח הזה של נשים רבות המייצרות מעגל תמיכה וירטואלי, לא ניתן לרסן. בישראל כמו בעולם היו אלו נשות תקשורת חזקות, אושרת קוטלר ודנה ויס, הראשונות לחלוק את אשר עבר עליהן. וכמה גברים ידועים וחזקים נאלצו לשלם את המחיר הציבורי, גם כשמדובר באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים.
הנשים החזקות חיזקו את החלשות ושיקפו את העובדה שהאישה הנפגעת איננה חלשה בהכרח ואינה אשמה. שלל העדויות הכו בתדהמה את כל מי שחשב שהכללים כבר הובהרו והוסדרו. הבהירו כי לחברה יש עוד הרבה מה לעשות כדי לטהר את מקומות העבודה ואת המרחב הציבורי מדפוסים אנכרוניסטיים, שוביניסטיים, קלוקלים.
יש גם צד בעייתי – הזירה שבה הכל מתנהל היא הזירה הציבורית ולא חדרי החקירות. מדובר באירועים שונים בחומרתם, והגברים מתקשים להגן על שמם בשל חיסיון שם המתלוננות.
מדובר בתקופת מעבר של שינוי ועיצוב התפיסות. בתקופות כאלה, לא פעם יש הליכה לקיצוניות על מנת להבהיר ולשנות את הכללים. ככל שנשים נמצאות בייצוג גבוה יותר בסביבת העבודה, הכללים ישתנו ויכובדו. כשהכללים יובהרו, הגברים לא יחושו שהם במצוד, הנשים לא ירגישו כאובייקטים, ואפילו החיזור והמחמאה יחזרו ללקסיקון.
