.
אני רוצה להיות רוברט רדפורד.
גברי. חכם. בלונדיני. יפה, אבל לא מלוקק. כריזמטי. אפילו הגבשושיות על עור הפנים מעניקות לו אופי. אני רוצה להיות שם, בחניון החשוך, מאחורי העמוד, עם בטן רוגשת מאימה, אולי מישהו לוכד אותי על הצלב של כוונת הלילה, בעוד שנייה כדור יפוצץ לי את המוח. אבל אני ממשיך. פנקס פתוח, עט. אני כותב את הרמזים העמומים שהאיש המוסתר לוחש לי לפני שהוא מסתלק כמו רוח. אני עושה את זה כי יש לי ביד את סקופ הסקופים. אני הולך לחסל נשיא.
הרבה נערים הרגישו ככה, בסוף שנות ה־70, ה־80, ה־90. חלק מהם נרשמו לבתי ספר למשחק, כדי להיות באמת רוברט רדפורד, אבל המונים, מפוכחים לגמרי מול המראה, דעתנים וכישרוניים, נהרו אל התקשורת. זה היה תור הזהב הגדול של העיתונות. הסרט 'כל אנשי הנשיא' הכתיר את העיתונאי למלך העולם. היו המון ספרים וסרטים על עיתונאים עוד לפני כן, חדרים מעושנים, ציניות ואדרנלין, טסטוסטרון ואגרופים, כובעים מעוכים, מעילים מרוטים, צביטות בתחת של הבחורות הקשוחות שנכנסו בטפטוף אל המערכת השוביניסטית. אבל הסרט הזה לא היה פיקציה. שני עיתונאים, בוב וודוורד וקרל ברנסטין, באמת הפילו את ריצ'רד ניקסון. מה יותר מזה.
"היום, כשאני שואל את תלמידי השנה הראשונה מי רוצה להיות עיתונאי, אף יד לא מתרוממת". פרופ' גבריאל וימן, שהקים לפני 20 שנה את החוג הראשון בארץ שהיה מיועד אך ורק ללימודי תקשורת, מציג את התמונה שנפלה מהקיר. חוגי התקשורת, שפרחו כאן בשבע אוניברסיטאות, 40 מכללות ועשרות בתי ספר ייעודיים, קמלים לגמרי. בחיפה, מספר הסטודנטים בשנה הראשונה הוא רק 60. פעם היו יותר מ־100. 'כותרת' התל־אביבי נמוג. המכללות סוגרות את החוגים. כשמספר הנרשמים יורד ב־70%, אין מה לעשות. אלה שממשיכות, מאחדות. תקשורת וממשל זו הקומבינציה הנפוצה ביותר. עצם הצירוף היה מעביר צמרמורת במערכת של וודוורד. זה כמו ללמוד רפואה ותליינות. אבל אולי באקדמיה יודעים לאן הרוח נושבת. פעם, ראש ממשלה אהב להיות גם שר הביטחון. היום, כשהוא יוצא לקרב אקדחים גלוי עם מו"ל אחד, פועל בתיאום עם מו"ל אחר, ומתעקש על הצימוד "ראש הממשלה ושר התקשורת", אפשר אולי להבין את הטרנד.
הסילבוס, רשימת נושאי הלימוד, כבר לא עוסק במקצוע. החוג בחיפה, כמו כל עולם התקשורת, מנסה להתאים את עצמו אל מה שיש. "אנחנו", וימן מספר, "מלמדים שיווק ויחסי ציבור. ביטלנו, למשל, את הסדנה לכתיבה עיתונאית והחלפנו אותה בשיעור ותרגיל 'איך לקדם את האתר שלך'".
אחד המקומות האחרונים שעוד מכשירים עיתונאים הוא גלי צה"ל. כל שנה, כשני תריסרים של צעירים וצעירות שעברו מסננת צפופה יותר מזו הקיימת בקורס טיס, לומדים את המקצוע בדרך החניכה הקשוחה. חדשות. מקורות. אימות. הצלבת מידע. הגשה רהוטה. מי שהוגה את השם של ראש ממשלת בריטניה, קמרון, (Cameron) בשורוק, מושעה לשבוע ועושה עבודות רס"ר. אבל אפילו משוחררי גל"צ, בחלקם, כבר לא מתדפקים על המערכות. התקשורת מפטרת, לא קולטת, ואם כבר בכל זאת זקוקים למישהו, משלמים לו כמו למוכר במקדונלד'ס. מה יש לחפש שם.
לאיש שדיבר עם רדפורד במעבה החניון היה כינוי. גרון עמוק. הוא היה המקור שהוביל את העיתונאים, שלב אחרי שלב, אל חבורת המושחתים שניהלה את אמריקה. והמקור לא שפך בבת אחת את המידע. הוא ידע שעיתונאים חייבים לגלות לבד את העובדות, כי אחרת, למה שיאמינו. "Follow the money", הוא לחש לוודוורד, "עקוב אחרי הכסף". עצה שהייתה טובה לוודוורד, והיא טובה לנו. כדי לדעת מה קרה לחוג של גבי וימן, מה הורס את התקשורת, לא מספיק למלמל "אינטרנט" או "סמארטפון". נתיב הכסף הרבה יותר מסובך ומורכב ממה שנדמה, הפיתולים מתעתעים, הנוף מרמה. זה באמת עניין של כסף, אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. המסקנות המקובלות, אלה שכולם ממלמלים כמו מנטרות, פשוט לא נכונות.
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית.
.
איור: אור יוגב
