רפי מן: הזירה ההיסטורית
מחאת הנייר של סבא של לפיד
לעמוד בתור?/ למה לחכות שנתיים?/ את הכול אפשר לפתור/ בקלות, אחת ושתיים./ ”למה בפרוטקציה כדאית/ אצל הכת המפא“ית./ אם רצית לסדר/ את עניין הפריג‘ידר,/ אם יש צורך בתיקון/ מצבו של השיכון,/ אם דרושים עצים או מלט,/ ואולי גם קצת ברזל/ אל תהיה שוטה כילד,/ שלח הכול לעזאזל!/ קצת פרוטקציה כדאית/ אצל הכת המפא“ית – ואז הכול חלק, פשוט,/ ואתה יוצא מבסוט“.
הפואטיקה הפוליטית הזו התנוססה בראש מוסף הבחירות שפרסם ’מעריב‘ ביולי 1951, ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת השנייה, כחלק מתעמולת הבחירות של מפלגת המרכז ’הציונים הכלליים‘. זה היה דגל הביקורת: כישלונה של הממשלה בראשות דוד בן גוריון באספקת שירותים לציבור לצד שגשוגה של שחיתות שלטונית שסייעה בעיקר למקורבים למפלגה הנכונה. הציונים הכלליים ועיתונם ’הבוקר‘ הטיחו במפא“י שוב ושוב האשמות באינפלציה, בפרוטקציה ובקורופציה )שחיתות(. ”מספיק ודי בשלטון מפא“י“ ו“תנו לחיות בארץ הזו“ היו הסיסמאות הבולטות באותו קיץ פוליטי לוהט. היו אלה ימי הצנע, שבהם כיתתו עקרות הבית את רגליהן מחנות לחנות במאמץ לרכוש מוצרי מזון וביגוד על פי תלושים, אך בדרך כלל מצאו מדפים ריקים. מי שביקשו להאכיל את בני המשפחות שלהן והיה כסף בארנקן פנו בלית ברירה לשוק השחור.
רוביק רוזנטל: הזירה הלשונית
בין "אני" אנווט ל"הם" מ-פ-ח-דים
מאות אם לא אלפי סיסמאות תעמולה עפו בחלל לאורך ההיסטוריה הקצרה של הדמוקרטיה הישראלית. אלפי שעות דיונים בין רעיונאים נלהבים ופוליטיקאים מפוחדים עיצבו את הארסנל הזה. כיוון שהתוכן כבר נשחק לעייפה, ולכן פחות חשוב, הזווית שאני מציע להביט דרכה על סיסמאות הבחירות לדורותיהן היא דווקא דקדוקית. באיזה גוף מדברת הסיסמה, ומכאן: אל מי היא מופנית ומה היא משדרת.
גוף ראשון יחיד, אני. המנהיג מציג את עצמו בחזית. סיסמאות הבחירות אינן מרבות בכך, זה נראה שקוף מדי. הרי הפוליטיקאים כולם הם אנשים צנועים ונעדרי אגו. את הסיסמה הידועה "אני אנווט" השמיע רבין אחרי שזכה בבחירות 1992, והוא התייחס בעיקר לעומד לצדו, פרס.
גוף שני יחיד, אתה. הסיסמה פונה אל המצביע הבודד, נוגעת בעניין המציק לו, והופכת אותו גיבור לשעה: "האם הילד שלך קיבל מחשב ממר נתניהו?". סיסמה אפקטיבית מן העבר הרחוק יותר: "דבר אליי אמת!". מילת סיסמה אפקטיבית מבחירות 2013: "אחי!". יש גם "אתה" לעומתי, הפונה לפוליטיקאי קולקטיבי, כמו בסיסמתו של פלאטו־שרון המלווה בהנפת אצבע, שהפכה מטבע לשון: "ומה אתה עשית בשביל מדינה?".
גוף שלישי יחיד, הוא. לסיסמה הזו שני ערוצים שונים. הערוץ המרומם: הוא המנהיג, הוא הגדול מכולם. המנהיג נטול האגו מתחבא כאן מתחת ליוצרי הסיסמה: "הגידו כן לזקן!", קראו אוהדיו של בן גוריון בשלהי כהונתו. "נתניהו, מנהיג חזק לישראל", אמרה סיסמה מבחירות קודמות. לפעמים מדובר ב"הוא" קולקטיבי, מעין הוא־אנחנו: "רק הליכוד יכול". בערוץ השני, הלעומתי, הסיסמה מתייחסת לאויב הפוליטי: "פרס יחלק את ירושלים", "נתניהו מסוכן לישראל", וכיום "זה אנחנו או הוא".
