לא מזמן, בערב חורפי קריר, צלול ונעים, עם איזון די מושלם בין התנאים האקלימיים ששררו בחוץ לבין הבגדים שעטיתי על עצמי כדי להתמודד עמם – והרי קשה מאוד, בתל אביב, בעונת החורף, לקלוע לנקודת ההתאמה המרבית בין מה שלובשים בפועל לבין מה שאמורים, באופן אידיאלי, ללבוש, בגלל שהתנודתיות הקיצונית שמאפיינת את מזג האוויר מקשה מאוד בבחירת המלבושים ההולמים את הצרכים, שכן צינה גשומה, סגרירית וחודרת עצמות עשויה להתחלף בתוך דקות ספורות באביביות שטופת שמש, חמימה ואף לחה קמעה, המייצרת איזו מיוזעות מיותרת לחלוטין באזור בתי השחי מתחת לסוודר ולמעיל או לכל כסות תלת־שכבתית אחרת שנבחרה מהארון או מהכיסא שעליו נערמת הכביסה למשימת ההגנה מפני פגעי הטבע והשמירה על רמת צניעות המקובלת בפומבי – מצאתי עצמי מטייל לתומי ואף להנאתי ברחוב מגורים שגרתי למדי במרכז העיר, כאשר לפתע הלמה בי צחנה קשה שנישאה לעברי מכיוונו של כלב קשיש, עורו הרפוי תלוי בשקים מידלדלים מתחת לגחונו, שסיים זה עתה לרחרח את המדרכה והיה עסוק בפריקת צואתו, שניחוחה המבאיש הפעיל אוטומטית את רפלקס ההקאה האולטרה־רגיש (מודה) שבו ניחנתי, שגם בעת כתיבת שורות אלה, כשצף ועולה בי הזיכרון הטראומטי, ניעור לחיים משל עצמו.
הספקתי לראות את הבחורה שהחזיקה את רצועת הכלב בידה נרכנת קדימה עם שקית כריכים שקופה כדי לאסוף את השגר המהביל מהמדרכה, והמשכתי בענייניי. אך למרבה הצער, למחרת בבוקר, כשיצאתי החוצה וחלפתי על פני המקום שבו חרבן הכלב בליל אמש, הלם בי שוב אותו סירחון בלתי נסבל. הקקי שלו לא היה שם, אך הריח נותר, מעין עננת רפאים שאפפה אותי, והפעם היה זה למעלה מכוחותיי, ותכולת קיבתי פיכתה במעלה הוושט. יצוין מיד, אין מדובר במקרה מייצג.
רוצים לקרוא את טורו המלא של רוגל אלפר? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
איור// תום אנגלר
