רפי מן, הזירה ההיסטורית:
התחקיר הגנוז על יוסף לישנסקי
כמה שנים אמורות לחלוף עד שיימצא "הזמן הנכון" לשידור תכנית רדיו על פרשה היסטורית רגישה על אודות מחלוקת ביישוב היהודי בארץ ישראל? כאשר מקורבים לצמרת קשורים באותה פרשייה, נדרשת תקופת צינון ארוכה מאוד. כך למדו על עורם אנשי קול ישראל יוסי גודארד ונקדימון רוגל, כאשר השלימו ב־1963 תחקיר מקיף על פרשת בריחתו ומותו של יוסף לישנסקי, איש מחתרת ניל"י. ב'מרדף', תכנית הרדיו שערכו השניים מ־45 שעות של ראיונות עם אנשים שהיו מעורבים בפרשה, שוחזרו ניסיונותיו של לישנסקי לחמוק מהשלטונות הטורקיים בארץ, שעלו על עקבות אנשי המחתרת היהודית שריגלה עבור הבריטים. בתכנית הובאו, בין היתר, עדויות על השיחות והדיונים שערכו בשנת 1917 חברי ארגון השומר אם להשאיר את לישנסקי לנפשו או לחסל אותו כדי לצמצם את הסכנה ליישוב. על פי התכנית ניסו אנשי השומר להרגו, ירו לעברו, אך הוא נמלט. מאוחר יותר נעצר לישנסקי על ידי הטורקים ונתלה בדמשק.
על פי פרסומים בעיתונים באותה תקופה עמדה רחל ינאית בן־צבי, אלמנתו של הנשיא השני, מאחורי התביעה לגנוז את התכנית. בן־צבי, שהייתה מעורבת בעצמה בדיונים על גורלו של לישסנקי, סירבה להתראיין לתכנית וטענה כי "הפרשה טרייה עדיין מכדי להעלותה ברבים". בעיתון 'חרות' דווח כי שאול אביגור, איש ביטחון ותיק מימי ההגנה, קבע גם הוא שאין לשדר את התכנית. החשש היה ככל הנראה מהצגתם של ותיקי תנועת העבודה כמי שהפנו את גבם ליהודי שניסה לחמוק ממוות בידי השלטון העוין. חנוך גבתון, מנהל קול ישראל, שהיה כפוף ישירות למשרד ראש הממשלה, השתכנע ואסר את השידור.
*****
רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית:
אֶקְמֶק בקלבוש לא שווה בישליק
ימי מלחמת העולם הראשונה היו אחד השיאים של המאבק על פלסטינה. ארבעה ניצחו עליה: הציונים החדשים, עם הרבה חזון ומעט מאוד כלים; הערבים שלחמו בעיקר ביהודים, שבהם ראו פולשים; ושתי מעצמות: מעצמה עולה, הבריטית, ומעצמה דועכת, העותומנית. אלה היו גם ימיה האחרונים של ההשפעה הישירה של השפה הטורקית על השפה המדוברת המקומית, שבה התערבבו באותם ימים לא פחות מחמש שפות: ערבית, עברית, יידיש, לדינו וטורקית. השפה הטורקית נשמעת מוזרה לאוזן השמית־אירופית אף שיש לה חיבורים לא מעטים לשפות הודו־אירופיות, עד כדי כך שכאשר רצו דוברי היידיש לומר שמישהו אומר דברים לא מובנים, הם השתמשו בביטוי "רעדן טערקיש": לדבר טורקית.
נוכחות השפה הטורקית הגיעה מכמה כיוונים. בירושלים היא הייתה חלק מהשפה המעורבבת הקרויה "השפה הירושלמית". כך נהג הביטוי "עשו ממנו קאראקוֹז", כלומר שיגעו אותו, הקפיצו אותו ממקום למקום, בעקבות דמות בשם זה בתיאטרון צלליות טורקי. כשרצו לומר על מישהו שאין לו ערך וחשיבות אמרו שהוא "לא שווה בישליק". בישליק הוא המטבע הטורקי ששימש ביישוב. "אָמָן אָמָן" הייתה קריאת התפעלות טורקית, ו"חָמָן חָמָן" קריאת זירוז.
סיימתם לקרוא את תקציר המדור. רוצים לקרוא את המדור במלואו? הירשמו לקבלת גיליון במתנה עד הבית
