טקסי סוף השנה למיניהם הם תקופה של קציר היבולים הפרטי שלנו. הורים מתכנסים חגיגיים ונרגשים, בתחושה מעורבת של הקלה מהשגרה לצד דריכות לקראת הימים הארוכים והחמים שלפניהם. האוויר דחוס מאי פעם, כמו רוצה לפרוץ ולהפקיע את הרגעים האחרונים שבהם אפשר לנצור את הילדים שלנו בתוך חדרים סגורים. מורות וגננות, מיוזעות, עוטות איפור חגיגי ומודגש מדי, מתייצבות זקופות קומה ברגע הקתרזיס שלהן, רגע השיא של פועלן, שלאחריו יתפרק מתח החובות והמטלות לכמה חודשים של הרפיית הגבולות.
אני מתבוננת כבר עשור שני בבנותיי, שמסיימות עוד ועוד פרקים בחייהן ופותחות חדשים; וחוזרת עם עצמי לשאלות הכי בסיסיות של ההורות, שהעסיקו אותי אי שם, בשנים הראשונות כאם. אלה השאלות הכי תמות וקדמוניות של חינוך. מה באמת משפיע על הילדים? מה מעצב אותם כבני אדם? האם הצלחנו בתור הורים? איפה נכשלנו? איפה למדנו והשתכללנו?
אלה הנושאים שהעסיקו אותי באובססיביות בשנים הראשונות לחייהן. עסקתי באופן רציף בניסיון לא לקלקל או לשבור את היצורים השמימיים שהוענקו לי. כמו כל הורה טרי כמעט, שמבלה את השנים הראשונות בתפקידו החדש תוך דאגה דקדקנית, חסרת פשרות, לכל פרט ופרט, מחשש לפגום חלילה במוצר המושלם שבחזקתו.
***********
בשנים מאוחרות יותר, לאחר שהצטרפה בתי הצעירה, בשלתי להורות נינוחה יותר, שמבינה שאין מדריך הפעלה ואין הוראות שימוש, והיצור הזה הוא בעל חיות משלו, שחזקה בהרבה מכל ניסיונות השפעה חיצוניים.
התייחסתי להורות כמו לתהליך של רכישת מוצר צריכה, חלק מעולם של "קומודיטי" שבו קיבלתי מוצר, שיש לו תפריט ואפשר לתקנו. מבלי ניסיון קודם, ההערכה הלוגית הייתה שאפשר לנהל גם את התהליך הזה ממקום רציונלי ודידקטי.
בעולם כזה אנחנו הופכים תלותיים בעצות, באנשי מקצוע, בפרשנים ובמאמרים אקראיים, ונוטים לאמץ אופנות משתנות או אמירות לא מבוססות.
אני זוכרת שקראתי את הספר 'עקרון הרצף', על שיטת גידול ילדים שבה נשים נושאות את טפן על גופן כפי שנשות היבשת האפריקאית נוטות לשאת. חשתי תסכול שאני לא מתחברת לעיקרון הזה, שאני זקוקה להפריד את עצמי מהגוף הקטנטן שנתתי לו חיים ולהתנתק. אמא שלי, בתגובה לתסכול שלי, ענתה בביטול: מה יש לאמץ מהאמהות באפריקה, מה יש להן ללמד אותנו ולאן הן הגיעו עם עקרון הרצף הזה. זה הרגע לו חיכיתי כדי לנטוש את הספר ואת התסכול שעלה בעקבותיו.
וכך באו והלכו להן שיטות ואופנות שונות של חינוך, שהצליחו לסחוף אותנו אחריהן לכת מאמינים דבקים ואז לפלוט אותנו אחרי זמן מה מותשים מהדבקות אל חוף אי הוודאות.
אי הוודאות שמוביל לאחריו את אי הביטחון: כל ריב בגן, כל נשיכה, התקבלו בזעזוע. מה זה אומר על הילד ואיך זה משליך עלינו כהורים.
שנות בית הספר הן כבר שנים של עיצוב האופי של ילדינו, אנחנו מביטים עליהם ורואים את האדם שמתגבש לו בתוך היצור הילדותי. אנחנו צוברים ביטחון בהורות ומאפשרים להם חופש גדול יותר לביטוי עצמי. ייתכן שזו התבגרות ילדינו, או שזו דווקא ההתבגרות שלנו בעשורים הרביעי והחמישי לחיינו שמאפשרת לנו מעט פרספקטיבה ומעט יותר עמידות לקבל את מי שהם.
***********
ההבנה האמיתית מחלחלת כי אין אלגוריתם שאיתו ניתן להנדס את האדם, והעיסוק המתמיד בשיטות חינוך ובהשוואה בין העולם הישן לחדש הוא עיסוק טפל מעיקרו. העיסוק מעמיק את חוסר הביטחון שלנו כהורים ומפריע להליך הטבעי של ההתפתחות והצמיחה כי הוא מרסן ומכוון יתר על המידה את הנטייה הטבעית.
ככל שהרפיתי יותר וניסיתי להימנע מללחום בנטיות הטבעיות של בנותיי, כך נהניתי יותר מההורות. ככל שניסיתי פחות לשלוט, כך הרגשתי דווקא יותר משמעותית.
והיה אפילו רגע מיוחד כזה, ממש לא מזמן, בו הרגשתי שפיצחתי את קוד ההורות, כמו גילוי נוסחה חינוכית מופלאה. זה היה טמון בהבנה שההשפעה המשמעותית ביותר על הילדים שלנו אינה מה אנחנו אומרים להם לעשות, אלא מה אנחנו עושים באמת. הרי אנחנו לא יכולים להגיד להם שכסף לא גדל על העצים, ולהתנהג בחוסר אחריות כלכלית; אנחנו לא יכולים לצפות מהם לחמלה, אם אנחנו אדישים לסבלו של האחר; אנחנו לא יכולים לצפות מהם לנהוג בנועם הליכות, כאשר אנחנו נוהגים בבוטות או בדורסנות.
בשלהי העשור השני של ההורות אני יכולה לנסח בביטחון שזה אולי הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי. נתתי דוגמה אישית. לא ניסיתי לשלוט יותר, לא ניסיתי לנהוג ולכוון, הייתי פשוט אני. נשאתי את התורפות והמעלות עם תודעה ברורה שהן משמעותיות ביותר לעיצוב עולמן של בנותיי. הנשים הבוגרות שהן תהיינה ישאלו לא מעט במישרין או בהיפוכין מהדמות של האם שגידלה אותן, ממני.
***********
ואז מגיעים הרגעים הדביקים והמסוכרים של מסיבות הסיום, שמספקים אתנחתה להביט בה מהצד וליהנות מיבולנו; לא זה של התעודות עמוסות המלל והמספרים, אלא המבט החיצוני על האדם שהם הפכו להיות. רק שם, בין החגיגיות המאולצת, בטקסיות הממוחזרת, המוכרת לנו מתפקידנו הקודם כילדים, אנחנו מוצאים את עצמנו חוטפים רגע של התבוננות מהצד על האדם הזה. אדם שאנחנו לא תמיד מסוגלים לראותו בבהירות, פשוט כי הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, כמו באמירה הידועה על דבשת הגמל.
ברגעים האלה אני מרשה לעצמי להביט על הנעשה כמו בסרט שהסאונד בו הושתק, לבחון את בנותיי מהצד. רואה את היופי הפנימי הקורן, את הצחוק, את העצמאות והעוצמה. רואה אותן מרחפות שם בעולם שהוא כולו שלהן, שאני רק מתארחת בו לזמן קצר. רואה את המילים והצחוקים החטופים; וכמו כל הורה, יודעת שלתפקידנו כקברניטי הספינה יש מועד תפוגה, ושמרגע שהבאנו את הנוסעים האלה לעגון בנמל מבטחים, הם יפליגו משם הלאה, לבד, לתחנות החיים הבאות.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
צילום: thinkstock
