אני לא מכיר את נדב פרי. כלומר, אני מכיר את הפרסונה העיתונאית/טלוויזיונית שלו, ואמנם פעם נכנסתי לאולפן רדיו ממנו הוא יצא והחלפנו "שלום" מנומס ואולי עוד משפט; ופעם, בכנס העיתונות באילת נעמדנו בפתח המעלית והחלפנו שלושה משפטים בעניינים אגביים – אבל אני לא מכיר את נדב פרי. לא מכיר את האיש, לא מכיר את אישיותו, לא יודע איך הראש שלו עובד, כיצד הנפש שלו מתנהלת, אפילו הביוגרפיה שלו (להוציא גל"צ וערוץ 10) ומצבו המשפחתי זרים לי. אני מוכרח גם להוסיף כאן שלאורך השנים שאני מאזין לו וצופה בו לא פיתחתי רגשות או עמדות נחרצות לגביו. לא הערצתי אותו, הוא לא היה ברשימת העיתונאים האהובים עליי, אבל גם לא רחשתי לו את אותה טינה קרה או בוז דק שאני רוחש לאחדים מעמיתיי. תמיד צפיתי בפועלו בעניין ניטרלי, ומתוך סקרנות למידע שהביא או לפרשנות שהשמיע. וזהו.
ואני מקדים וכותב את כל ההקדמה הארוכה הזאת כדי להבהיר לקורא, וגם לעצמי, שאני ניגש לכתוב על "פרשת נדב פרי" ממקום נקי וענייני, ככל שאדם כותב, בעל דעה, קל וחומר אני, מסוגל להיות "נקי וענייני". אבל אני נקי וענייני בעניין זה של נדב פרי. כל כך נקי וענייני שלא הייתי מסוגל לפתח רגשות זעם כה גדולים, כפי שהופנו כלפיו לכשהודיע על החלטתו לעזוב את מקצוע העיתונות ולחבור לעבוד בשירות יצחק תשובה, גם אם הייתי ממש רוצה וגם אם הייתי משוכנע עד מעמקי הלב שהמעשה הזה הוא לא פחות מסירחון בינלאומי ובגידה שאין גרועה ממנה בכל מה שקדוש וטהור ונאצל בעולם באופן כללי ובעיתונות בפרט.
כי פחות או יותר, זה היה הווייבּ שקיבלתי מעיון בתגובות חלק מעמיתיי לתחום לכשנודע הדבר. ומובן שבדומה לכל עניין תלוי תגובה, גם זה נגזר ממרכיביו של העניין ומצירופם אלה לאלה. כלומר, מותר לו לאדם לעזוב את מקצוע העיתונות ולעבור לתחום אחר, אבל תוסיפו בחלקו השני של המשפט את המילים "מונופול הגז" ו"יצחק תשובה" וכבר הופך העניין לאסור בתכלית האיסור ולחמור בחמורים.
–
הטור המלא פורסם בגיליון המודפס.
–
