על מגרש הכדורגל בברזיל הרחוקה והצבעונית הדרמה בעיצומה. הקבוצה הפייבוריטית מפסידה לזו שאיש לא נתן לה סיכוי. יצרים, שאפתנות, מנצחים, מפסידים, חיוכים ובכי. הקהל ביציעים בטירוף בשלל צבעים. ואז מגיעה המחצית ועל המסך של הערוץ הראשון, בצילום שחור־לבן דהוי, עולה אישה מבוגרת, שערה סתור כאילו לא הסתרקה ימים, לבושה מרושל, פניה כבויות כפניהם של אנשים קשי יום. בשתי ידיה היא אוחזת שלט קרטון, ועליו כתוב שכבר 40 שנה היא עובדת ברשות השידור. שאם יפטרו אותה, היא תיזרק לרחוב כאבן שאין לה הופכין. מיד אחריה עולה על המסך גבר, גם הוא שחור־לבן־דהוי, גם הוא קשה יום ומבוהל שמא ייזרק לרחוב. אלו הפנים של עובדי רשות השידור, כפי שהן ניבטות אלינו באחד הקמפיינים הגרועים ביותר שנעשו עד כה. כל כך גרוע, עד שניתן לחשוב שאנשיו של גלעד ארדן דווקא הם שהמציאו אותו.
אם ככה נראים עובדי הרשות – עייפים, זקנים, אומללים וחסרי כל יכולת להשיג לעצמם עבודה אחרת – ודאי שצריך לסגור אותה ולהתחיל מחדש. אם ההצדקה היחידה לכמיליארד השקלים בשנה שמעניקה המדינה לרשות השידור מכספי משלם המסים והאגרה היא שהעובדים האומללים הללו לא ייזרקו לרחוב, כי אז הרבה יותר נכון וכלכלי לתת קצבאות לאותם מסכנים, ולבנות עבור קהל הצופים רשות חדשה וצעירה, תוססת ומתפקדת, שתביא כבוד לשידור הציבורי, ועניין לצופים בו.
אין לאיש ספק שהתקשורת בכללותה נמצאת במשבר, שכמותו לא היה מעולם. עיתונים נסגרים ונפתחים במתכונת מצומצמת (ע"ע מעריב), שמחייבת פיטורים המוניים של מרבית העובדים. ערוץ 10 מחשב את קצו לאחור, גופים אחרים כמו "הארץ", "גלובס", ואפילו "ידיעות אחרונות" מצמצמים איפה שרק אפשר, מפטרים את מי שרק אפשר, מנסים להסתגל ולשרוד. עיתונאים מוכנים לעבוד שעות ארוכות בשכר נמוך במיוחד, העיקר לעבוד. גם אין כל צפי לשיפור המצב. במידה רבה של צדק ניתן לקבוע שתם עידן העיתונות המודפסת, ומי שאין לו מממן עתיר הון יתקשה מאוד להחזיק מעמד.
כל זה אינו חדש, כמובן. מה שכן חדש זה הצורך של עיתונאים להילחם בחירוף נפש על מקום עבודתם. להתארגן, להקים לעצמם ועד כמה שיותר מיליטנטי, לחסום צמתים, להפגין ליד ביתו של המו"ל, לנסות להיכנס כמה שיותר לשידורי חדשות של הטלוויזיה. כך היה במשברים התכופים של ערוץ 10, כך גם לפני כשנה ב"מעריב", כך עכשיו ברשות השידור. באשר ל"מעריב", זה לא עבד. העובדים הפגינו, יו"ר הוועד חגי מטר הפך בן לילה למנהיג עובדים סלבריטאי, אבל היה ברור שהעיתון ייסגר. אף מו"ל לא יחזיק עיתון, או כל גוף תקשורת, שמפסיד מיליונים, רק בשביל שלעובדים בו תהיה משכורת בסוף החודש. וזה גם לא צריך להיות כך. לעיתון, או לערוץ שידור, שאינם מצליחים להביא קוראים או צופים, אין לצערנו הרב זכות קיום. נכון שהדמוקרטיה דורשת מגוון גדול של עיתונים וערוצים, כדי לאפשר בהתאם מגוון רחב של דעות, אבל אם אין קוראים או צופים, מה הטעם באותו מגוון?
זה היה נכון לגבי "מעריב", זה הרבה יותר מדויק ונכון לגבי רשות השידור, מפני שכאן מדובר בכספי ציבור. כבר שנים רבות שערוץ 1 אינו מצליח להביא צופים, ונתוני הרייטינג שלו, למעט במונדיאל, מגרדים את הרצפה. מנהליו נכשלים שוב ושוב בתפקידם, כיוון שהם בעיקרם מינויים פוליטיים בלתי ראויים. כספי האגרה נגבים באלימות, ורוב המשלמים אותם חשים שהם זורקים את כספם לריק. ממילא אינם מקבלים כל תמורה. בקמפיין העובדים נושאי שלטי הקרטון המתבכיינים מתברר גם למה. העיקר, לפי אותו קמפיין, הוא לא לפטר עובדים. נו, באמת! מובן שאין גם כל אמת בפרסום בקמפיין הזה. העובדים הללו יקבלו חבילה יפה של כסף, רובם מעל מיליון שקל, שתאפשר להם להסתגל למצבם החדש מבלי להפוך לעניים. וכך ראוי וטוב. נכון עשו השרים גלעד ארדן ויאיר לפיד, שאפשרו את חבילת הפרישה הנדיבה הזו. עתה, משהוסדר העניין, צריכים עובדי רשות השידור לקבל את רוע הגזירה ולהיות שמחים בגורלם. ועכשיו צריך לגשת למלאכה החשובה באמת: סגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש כגוף חי ומושך צופים.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
