צדקה יונה וולך כשקבעה שהעברית היא שפה סקס־מניאקית. השפה מסגירה תרבות – והתרבות זקוקה לבעיטה בישבן. הנה למשל המילים ”זכר“ ו“נקבה“. זכר בא מהמילה ”זיכרון“. לזיכרון תפקיד קריטי בתרבות היהודית. התרבות היהודית אובססיבית באחיזה שלה בזיכרון. הקללה הגדולה ביותר היא ”יימח שמו וזכרו“. הברכה הגדולה: ”זיכרונו לברכה“. מי שיש לו כרומוזומים XY הוא בעברית ”זכר“. זה שנושא את הזיכרון האישי והקולקטיבי. ואילו מי שיש לה כרומוזומים XX היא בעברית ”נקבה“. זו שיש בה נקב. חור.
כמה השפלה מקפלת בתוכה המילה ”נקבה“. הזכר מוגדר על פי פעילות אינטלקטואלית, שהיא הגרעין שסביבו מתפתחת האישיות, מתפתח העם כולו. לעומתו, ”היא“ מוגדרת על פי פונקציה גופנית המזוהה עם נוזלי גוף ואיברים מוצנעים.
להיות יהודייה היום דומה לשחייה בים גבה גלים. יש מי שנותנת לזרם לסחוף אותה בבטחה אל החוף ויש מי ששוחה כנגד הזרם. חיות בינינו יהודיות רבות שתובעות מנשים אחרות לשחות בדרכן, בין ”מה יותר מימוש עצמי מללדת ילדים?“ ל“רוצה לעלות לתורה? ומחר גברים ירצו ללדת“. יהודיות אלה מוכנות להישבע שאורח החיים שלהן הוא ערובה לשמחה ולאושר.
אז לעזאזל האושר, יש יהודיות המבקשות חיים שיש בהם משמעות ותועלת, בוחרות לשחות כנגד הזרם, לחתור בידיים, להירטב ולנוע בכוחות עצמן. יהודייה כזו מאתגרת את הממסד הדתי, הפוליטי, הכלכלי והצבאי. היא דוחפת את החברה היהודית כולה להשתנות מחברה גברית לחברה אנושית; שינוי מהפכני שמאיים על ההגמוניה ועל בעלי אינטרסים. היא זוכה לשמות תואר מפוקפקים: ”פרובוקטיבית“, ”סוטה“, ”מורדת“. תמיכת נשים אחרות אינה מובטחת לה. התנגדות מיידית מצד גברים נושאי משרה היא לחם חוקה. ישנן נשים רבות שחייהן שונים מהנוסחה המסורתית. היהדות כיום חייבת למצוא להן מקום נכון ומתאים בתוכה.
יש בינינו יהודיות פורצות דרך, גיבורות, חלוצות, שמגדירות בעיניי מהי יהודייה בשנת 2014. יוצרות בתחום הקולנוע, דוגמת ענת צוריה או רונית אלקבץ, שמתעדות את הגן האפל והנעול של בתי הדין הרבניים וממחישות בסרטיהן את מה שכולם יודעים: מי שלא מבין כלום בענייני העולם אינו יכול להיות בעל הלכה מוסמך. שמרנות גרידא אינה יכולה להיות ערך בפני עצמו. היא אמצעי לקידום מטרה. במקרה של בתי הדין הרבניים, השמרנות היא אמצעי לקידום שליטה וכוחנות. כל אדם בעל לב שצופה בסרטיהן ֵ מתחיל להבין שהגיעה העת שישבו דיינות בבתי הדין. להתפתחויות היסטוריות חייבת להיות השפעה על התפתחות ההלכה. בעולמנו נשים מצליחות להתקדם במקצועות הרפואה, המשפט, הכלכלה והטכנולוגיה. אין שום דרך רציונלית להסביר מדוע תחום הדיינות חסום בפני מחצית האוכלוסייה היהודית.
בשנים האחרונות החלה להתפשט תופעה של תלמידות חכמים המקדישות עצמן ללימוד תורה והלכה ומביאות ליהדות ההלכתית מבט שיש בו נאמנות חזקה למסורת יחד עם רגישות ונחישות לעיקרון ”וחי בהם“. הן הפמיניסטיות האמיצות ביותר בינינו. עולם הישיבות לנשים מהווה תשתית חזקה לתמורה ושינוי ביהדות. ארגון קולך בראשות ד“ר חנה קהת הוא דוגמה לגרעין מלוכד באחוות נשים שמסתכן מדי יום בנידוי וביקורת ואף על פי כן חותר לקראת שוויון ופלורליזם.
עורכות דין מהמרכז הרפורמי לדת ומדינה ניצחו את תופעת ההפרדה באוטובוסים של אגד והגישו תביעה ייצוגית נגד רדיו ”קול ברמה“ בגין הדרת נשים. ארגון נשות הכותל, המשלב נשים אורתודוקסיות, רפורמיות וקונסרבטיביות, הצליח לשנות את מנהג המקום בעזרת הנשים בכותל המערבי. עכשיו מותר לנשים להתפלל בקול, לתקוע בשופר, לומר קדיש, להתעטף בטלית, לקרוא מגילה ולקיים בת מצווה – טקסים שנאסרו בחוק על נשים במשך שנות דור והביאו למעצר נשים שקיימו אותם. הארגון נאבק עדיין באיסור להכניס ספר תורה לעזרת הנשים – תקנה שסופה להימחק מספר החוקים.
כר משמעותי נוסף שמאפשר הגדרה מחדש של ”מהי יהודייה מודרנית“ הוא עולם הארגונים לשינוי חברתי. אחת הנשים החלוצות בתחום היא פרופ‘ אליס שלווי, כלת פרס ישראל למפעל חיים, שניהלה את ”פלך“, בית ספר שפעל ברוח הפמיניזם הדתי, ואת שדולת הנשים בישראל, ויצרה דור שלם של מנהיגות שהלכו בעקבותיה.
יהודייה בעיניי היא מי שמוכנה להיאבק כנגד השתקה והדרה ביהדות. היא מוכנה להושיט יד לנשים אחרות כדי לחזק אותן ואת קולן. היא רואה ביהדותה מצפון המכוון אותה לשינוי ולהתחדשות, ומוכנה לשלם מחיר אישי וחברתי מצד מי שמסרבים לראות בה, בבתה ובנכדתה אדם שווה, אישה, משאב לאומי יקר, אוצר – לא ”נקבה“.
–
ענת הופמן היא ראש המרכז הרפורמי לדת ומדינה ויו“ר נשות הכותל.
–
- מיהו יהודי?: אתגר הזהות הכפול של היהודים בישראל // מאת רות גביזון
- ד"ש מזקני ציון: מסע בעקבות ההשפעה של היהודים בפוליטיקה העולמית // אורן נהרי
