כמה מחבריי הטובים ביותר הם רפובליקנים. זה התחיל בילדות, כשגרנו שנתיים באמריקה – שנה אחת בווירג'יניה, שאז עוד הייתה מדינה רפובליקנית למהדרין, ושנה אחת בבוסטון הליברלית. השנה בווירג'יניה הייתה הטובה מביניהן. גרנו בשכנות לאנשי צבא אמריקאים, כאלה שבסופי שבוע הולכים לצוד את אמא של במבי ומתפללים בכנסייה. כן, גם בבוסטון היו אנשים נחמדים, אבל זו עיר קרה ומנוכרת. התגעגעתי לדרום.
מאז ועד היום, בביקורים באמריקה אני לרוב נהנה יותר בחברת רפובליקנים. אין לזה שום קשר לישראל: ההערצה הרפובליקנית לנתניהו מאוסה לחלוטין בעיניי, ומבוססת על הבנה שטחית של האיש ומניעיו. זה לא העניין. מחברים בינינו דברים אחרים לגמרי.
קודם כל, העובדה שעם הרפובליקנים עוד אפשר לדבר. התקינות הפוליטית, שמאיימת לחסל את השיח הציבורי הליברלי באמריקה, הרבה פחות מורגשת בצד הרפובליקני. לא צריך לחשוב פעמיים על כל מילה. אז אמנם זו לא השיחה הישראלית הטיפוסית, שמלאה בהכללות, בדיחות גסות ואמירות בלתי מבוססות, אבל זה הרבה יותר דומה, ויותר נינוח.
העלייה של דונלד טראמפ היא במידה רבה מחאה נגד התקינות הפוליטית. אף אחד מהחברים הרפובליקנים שלי לא תומך בטראמפ, אבל כמה מהם טענו כבר בהתחלה שהפרשנים טועים וטראמפ הולך להפתיע. הסיבה לכך: ההורים, האחים והחברים שלהם, במדינות כמו מישיגן, אינדיאנה ופנסילבניה, נסחפו בזעם שלו על התקינות הפוליטית.
"אי אפשר כבר לדבר במדינה הזו", מתלוננים החברים הרפובליקנים שלי. ואני מחייך, כי זה נשמע לי כל כך מוכר. אני שומע את זה לא מעט גם מחברים שמאלנים פה בארץ. אסור כיום להגיד את האמת, הם מתלוננים – על המתנחלים, הליכודניקים, הדתיים, החרדים וכו'. מי שמעז לפצות את הפה, מיד מוצא את עצמו תחת מתקפה ברוטלית ברשתות החברתיות. אז נכון, יכתבו בעדו מאמר ב'הארץ', ואולי גם תהיה איזו פינה אוהדת בטלוויזיה, אבל זה שווה בערך כמו המאמרים המפרגנים שמיט רומני קיבל בשבועון השמרני 'וויקלי סטנדרד' אחרי שתקף את מצביעי אובמה ("47%"). סדר היום כבר לא מוכתב במקומות האלה.
טראמפ הפך לקולו הזועם של "שבט לבן" מתוסכל ומבוהל, שמרגיש ש"גנבו לו את המדינה". והנה, גם את ההתבכיינות הזו, על מה שהיה פה פעם, ועל האנשים הטיפשים שמצביעים כמו עדר לפוליטיקאים ציניים (כמו קלינטון ואובמה) שהרסו הכול, אני מכיר היטב. תחליפו את השמות, השנים והנסיבות – וזה נשמע בדיוק כמו בבית.
אלא שהחברים הרפובליקנים שלי הם אנשים מפוכחים. הם יודעים שטראמפ יפסיד, כי הדמוגרפיה עובדת נגדם. הם איבדו את הדור הצעיר ואת המהגרים, כלומר את העתיד. בדיוק כמו שכאן בארץ השמאל לא יחזור לשלטון, גם אם יעמוד בראשו מישהו שיצעק בקול רם וברור את כל הדברים שאנחנו רוצים לשמוע: שנתניהו הורס הכול, שהכיבוש הוא אסון ושהמדינה בסכנה. כי הדמוגרפיה נגדנו.
על דבר אחד אני והחברים הרפובליקנים שלי בכל זאת לא מסכימים: הם שמחו כשנתניהו ניצח, אני עדיין מתרגש מאובמה. לשמחתי ולצערי, נראה שהמגמה הזו בחברות שלנו תימשך גם בארבע השנים הבאות. ניפגש כל כמה חודשים, בתל אביב או בוושינגטון, נצחק ונקלל, ובסוף הערב כל אחד יחזור לבכות על מר גורלה של ארצו.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
