הקולנוע האמריקאי אוהב את נשיאיו. הוא מתייחס אליהם כאל אריסטוקרטים, לא פחות מהמלכה אליזבת ומהנסיכה דיאנה. למעשה, מוסד הנשיאות הוא המענה האמריקאי היחיד, מעין משפחת מלוכה אלטרנטיבית, לשושלות האירופיות המפונפנות. כבר בעשורים הראשונים לקיומה של תעשיית האשליות בקליפורניה השתוקקו קברניטי הוליווד לאבק הכוכבים הנשיאותי, ובה בעת זיהו מנהיגי האומה את הפוטנציאל השיווקי העצום של עיר הסרטים. יחד עם זאת, היחסים בין הוליווד, הממסד הפוליטי ונשיאי ארצות הברית מורכבים למדי. המהמורה הראשונה בין הצדדים הופיעה בדיוק לפני 100 שנה, עם צאת סרטו המונומנטלי של ד.וו גריפית, 'הולדתה של אומה', שהתרפק על ההיסטוריה של הדרום הגזעני בארצות הברית, פיאר את מורשת העבדות האכזרית, רומם את ארגון הקו קלוקס קלאן והציג אותו כארגון פטריוטי ל"שמירת הכבוד" של הגזע הלבן. מלבד הסערה שעורר הסרט נרשמה סביבו גם פיסת היסטוריה משמעותית, כשהפך לסרט הראשון שזכה להקרנת בכורה בבית הלבן, בנוכחות הנשיא תומס וודרו ווילסון. מאוחר יותר הבין ווילסון את טעותו וניסה להסתייג ולהתנער מהסרט, אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב: נשיא אמריקאי, לא פחות, העניק במו ידיו כבוד מלכים לסרט שהוביל להתאוששות הקו קלוקס קלאן, ארגון שנודע במעשי הלינץ' הברבריים כלפי שחורים, 50 שנה אחרי קריסתו.
אחת התחנות החשובות והמשמעותיות במסלול היחסים הפתלתול בין וושינגטון והוליווד היא קוד הייז, אותה מערכת כללי מוסר שמרנית שהסכימו אולפני הוליווד לכפות על עצמם בין השנים 1967–1930, שלפיה חל איסור מוחלט על הצגת עירום, ריקודים סקסיים, פגיעה בדת, ניאוף, בגידה, סחר בנשים לבנות, "סטיות מיניות" ויחסי מין בין־גזעיים על המסך, וזאת בתקווה שהריסון העצמי ימנע הטלת צנזורה ממשלתית על הסחורות הקולנועיות. למרות שקוד הייז אינו כולל איסור מפורש לבקר את נשיאי ארצות הברית או ללעוג להם, עצם אימוץ אותם הכללים על ידי קברניטי תעשיית הקולנוע יצר אקלים תרבותי שמרני שבו הקולנוענים נזהרו בדרך כלל מלהרגיז את הבית הלבן ונמנעו מלטלטל את ספינת ההון (ההוליוודי) והשלטון (הנשיאותי). הוליווד הותקפה על ידי הממסד הפוליטי לא רק בשל הצגתם של דימויים "לא מוסריים" על המסך, אלא גם בשל עמדותיהם הפוליטיות של יוצרי הסרטים. בתחילת שנות ה־50, בעת כהונתו של הארי טרומן כנשיא, צבר הסנטור ג'וזף מקארתי עוצמה רבה כשהקים ועדה של הסנאט לציד קומוניסטים בממשל הפדרלי, בצבא, בתקשורת ובהוליווד. במאים שמרנים בוגדניים, כמו איליה קאזאן, מיהרו להלשין לשלטונות על חבריהם הסוציאליסטים. כוכבי ענק כמו המפרי בוגרט, מלווין דאגלס, ג'יימס קגני, צ'רלי צ'פלין וקתרין הפבורן הוחשדו באהדה לקומוניזם, ואותה אווירה הובילה לכך שבמאים, תסריטאים ושחקנים מבריקים מצאו עצמם מחוסרי פרנסה. את ציד המכשפות הזה הוקיעו כמה סרטים הוליוודיים, כמו '1956( 'Storm Center( שבו מגלמת בטי דיוויס ספרנית המסרבת לסלק מהמדף את הספר 'החלום הקומוניסטי' ומתעמתת עם הפוליטיקאים המקומיים בעיירה, או סרטו הנפלא של ריט מרטין, 'שם בהשאלה' (1976), שבו מגלם וודי אלן קופאי שמסכים לחתום על תסריטים במקום התסריטאים האמיתיים שמופיעים ב"רשימה השחורה" של הוליווד בשנות ה־50 המקארתיסטיות, ולפיכך נמנע מהם להמשיך לעסוק במקצועם.
_
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
