למה אתם פונים אליי, שאלתי את בני הזוג שהתקשרו וביקשו שאחתן אותם, בטקס חילוני ולא רשמי כמובן. "כי אנחנו לא רוצים ללכת לרבנות. שנינו יהודים ואין לנו שום בעיה, אבל אנחנו לא רוצים לתת לרבנות כוח, וחוץ מזה אנחנו לא רוצים חתונה דתית – אלה לא הערכים שלנו". אני מקבל שיחה כזו פעם בשבוע.
2016 הייתה שנה רעה לחילונים. 2017 מאיימת להיות רעה אף יותר. אמנם ברוב התחומים הממשלה הזו מתקשה לגבש מדיניות ולבצע, אבל בתחום אחד היא מפגינה עקביות ונחישות. בשורה של החלטות מגובות בתקציבי עתק, הפכה ממשלת נתניהו־בנט־ליצמן־דרעי את השנה החולפת לאחת הקשות והפוגעניות ביחסי דת ומדינה. לא מדובר רק בתקציבי הישיבות, ביטול לימודי ליבה, הידרדרות המצב בכותל, אפליה בגיוס, ושאר הצ'ופרים והסוכריות שמחלקים ברוחב יד למגזרים הדתיים. הבעיה העמוקה, תחושת המחנק של החילונים, נובעת מכך שהחילוניות הישראלית, כתפיסה, כהשקפת עולם, מותקפת מכל עבר. החילונים, כקולקטיב חברתי, חשים שהאדמה רועדת.
איש בצמרת השלטון לא מייצג את האינטרסים של החילונים. גם באופוזיציה הקול החילוני כמעט ונאלם – עניין מוזר בהתחשב בכך שרוב מצביעיה הם חילונים. רכבת ההדתה וההקצנה עוצרת בכל תחנות חיי האזרח: במערכת החינוך, בצה"ל, במרחב הציבורי, בנישואים ובמשפחה, בתקשורת, וכמובן בעולמות השלטון והפוליטיקה. קמפיינים חביבים לכאורה, ברוח קירוב הלבבות, כגון 'שישי ישראלי', הם מסווה למהלכים בוטים של הדרת חילונים, רמיסת הערכים החופשיים, מיסיונריות והחזרה בתשובה.
וזה מצליח. המיליארדים ששופכים והאינדוקטרינציה הבלתי פוסקת גורמים לכך שחילונים רבים מפנימים את המסר המרכזי שבוקע מבית הספר או מהטלוויזיה: הדת (היהודית כמובן) היא "הדבר הנכון" בישראל של היום – חינוכית, תרבותית ופוליטית. מיתוס העגלה המלאה חוזר בגדול. הדת, כך מסבירים לנו, היא עגלה עמוסה בכל טוב: ערכים, מורשת, ליכוד חברתי. לכן יש בה עוצמה. ואילו החילוניות? היא ריקה. כל הגדרתה היא על דרך השלילה: היא "לא דת". האדם החילוני הוא נטול ערכים ומורשת. הוא תלוש, חלול, ולכן חלש.
זה השיח הישראלי כיום: לא מפגש בין שתי תפיסות עולם וערכים, אלא בליץ כוחני של מי שמתיימרים לדבר בשם הערכים והמורשת, כנגד ציבור צמא המזדחל לשתות ממעיין החוכמה האינסופי של הדת. לכך מצטרף הזיהוי הגובר של החילוניות לא רק כתל אביבית, אלא יותר ויותר כאנטי־ישראלית. הישראלי הנכון, האמיתי, שומעים בכל פינה, הוא לא רק יהודי, אלא יהודי מסורתי, ורצוי דתי. לחילונים אין כאן מקום.
המתקפה הזו מייצרת תגובת נגד. מוקדם לדבר על תנועה חילונית, אבל ישנם ניצנים של התעוררות. מכיוון שאין לה מוסדות והשלטון פועל נגדה, היא פורצת בתחום האישי. 600 אלף ישראלים לא יכולים להתחתן כאן. מספר בלתי נתפס. רוב גדול מואס במונופול הדכאני של הרבנות על הנישואים והגירושים. במחקר האחרון של ארגון חדו"ש (חופש דת ושוויון) נחשף כי 80% מהחילונים היו מעדיפים להינשא מחוץ לרבנות. בהיעדר אפשרות כזו, יש עלייה דרמטית במספר הישראלים שחיים בזוגיות ללא נישואים: עשרות אחוזים יותר בשנים האחרונות. רבים נישאים בטקסים חילוניים, או על ידי רבנים רפורמים וקונסרבטיבים – שאינם מוכרים על ידי הרבנות.
החברה האזרחית מתפקעת מיוזמות למען יהדות פתוחה וסובלנית, חופש הנישואים, חינוך חילוני ותחבורה ציבורית בשבת. אבל לכל אלה חסר בית פוליטי. ללא מנהיגות פוליטית שתשמיע את הקול החילוני, מתוך תפיסה ערכית, ותציב את הפרדת הדת מהמדינה כנדבך מרכזי של הדמוקרטיה, עלולים החילונים וגם רבים אחרים שסולדים מכוחנות הממסדים הדתיים, לעמוד בפני שוקת שבורה.
.
