ימי נעוריי עברו עליי בבגדאד בשכונה אמידה ומעורבת. אחד מידידיי הקרובים היה בן לאם ערבייה מלבנון ולקצין בריטי יהיר ששימש מדריך בצבא העיראקי. הקצין האימפריאלי אסר על ילדיו לדבר בשפה הערבית אפילו עם אמם, והטיל עליהם איסור מוחלט להתחבר עם ילדי השכונה. אף על פי כן הפר בנו אנטון את האיסור בעידודה של אמו, ושנינו טיפחנו חברות מופלאה. שפת הידידות כמובן הייתה ערבית. הוא היה נער עדין ואינטליגנטי ולגם מלוא החופן מאוקיינוס הספרות והתרבות הבריטי. הוא התעניין במה אנו היהודים מאמינים. השבתי לו שאנו עם אופטימי. אנחנו תמיד נושאים את עינינו אל עתיד מובטח, שכן המשיח אמור להביא לנו את הגאולה. אנטון נבעת. ”זה יהיה סוף העולם“, קרא. ”הלוא באחרית הימים, לפי האמונה שלנו, ייהרס העולם, ובני אדם ימותו באש ובמגפות“. חשתי להרגיע אותו. ביאת המשיח, הסברתי, רחוקה מאוד, לפי שהרבנים שלנו הטילו איסור על דחיקת הקץ. אינני יודע אם שכנעתי אותו. על כל פנים, דבריו על הקץ לא הטילו עליי אימה, שכן גדלתי בחיקה של יהדות נינוחה ובוטחת בעצמה. הדת הייתה עניין של רוחניות ולא גודש של טקסים, איסורים וחרמות.
ששון כדורי, הרב הראשי בעיראק, שלח את בניו לא לישיבה אלא לאוניברסיטה. כלומר גם ההנהגה הדתית חתרה להשכלה מודרנית ולא לריבוי רבנים. אפילו אמי העדיפה קשר ישיר עם אלוהיה ללא תיווך של רבנים. כבר כתבתי לפני כמה עשורים כי בעיראק אלוהים היה גדול ואילו הרבנים היו קטנים. הם ניהלו את חייהם בצנעה. אדמו“רים עשירים ורבני חצרות קדושים היו זרים ליהדות בעיראק. בישראל מצאתי כי הרבנים הם ענקים ואילו אלוהים נעשה זעיר. עוד מצאתי כי סופרים ומשוררים, זמרים ומפרשים, עיתונאים וכתבי רדיו וטלוויזיה, משגיחי כשרות ומנהיגי מפלגות, עוסקים במכירת אלוהים כאילו היה סחורה לוהטת בעבור אנשים נבערים שקיפחו את היכולת לחשוב ולשקול בכוחות עצמם.
אלוהים לא משחק בקוביות, אמר איינשטיין. ואילו בישראל אני נוכח שמתנחלים אדוקים מנהלים משחק פוקר קשוח עם אלוהים. כאן נרקח תמהיל מסוכן של דת ולאומנות לוחמנית. בימי פינוי ההתנחלויות מעזה שיגרה אם את בנה הקט אל חצר הבית כדי לשאת תפילה תמה אל השוכן במרומים ולבקש ממנו לבטל את הגזירה. הדחפורים עטו על הבתים, והכתלים קרסו. מוכה הלם שב הילד אל אמו. מן הסתם היה עליו להתמודד עם דילמה כואבת. קשה להאשים את אלוהים של היהודים שרבנים מדברים בשבח יכולותיו הכבירות, גם קשה להאשים את האם האוהבת על ששלחה אותו למשימה בלתי אפשרית. האם שגתה אמו או שמא אלוהים זקוק לדרבון נמרץ יותר? סביר שהילד יאשים את עצמו. אפשר שנפשו של ילד מובס שכזה היא זו שמכשירה אותו להימנות עם נערי הגבעות הנכונים להתנכל גם ליהודים, אפילו לחיילים השומרים עליהם, ולו כדי למחול לאלוהים על אדישותו לתפילות הנמרצות. אם ריבון עולם אינו מביס את הגויים, הם יעשו זאת בעצמם.
אימפריות התנפצו ונעלמו, ואילו היהדות – הדת המקדשת את החיים בעולם הזה – ממשיכה להתקיים. היהדות חוללה את המהפכה החברתית הנועזת ביותר בהיסטוריה הקדומה. היא ייסדה את התשתית המופלאה לזכויות הבסיסיות של כל אדם. היא העניקה יום מנוחה מדי שבוע גם לאמה ולעבד, אפילו לבהמה. היא השכילה לבנות גשרים לגר ולשכן. היהדות שלי מצווה ליהנות מפרי החיים בשלום ובשלווה כאן ועכשיו, כי כולנו מחר אל עפר נשוב. מי שלא בונה גן עדן כאן עלי אדמות, לא מחכה לו גן עדן בשום מקום אחר.
סמי מיכאל הוא סופר
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה
