ליל הבחירות במאי 1996, שבו נבחר בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה, היה פתיחת מעגל שסגירתו מתרחשת בימים אלה. באותו לילה הבין נתניהו שניצח למרות דה־לגיטימציה תקשורתית קשה, ושייתכן כי לא יוכל לעולם לנצח את התקשורת בקרב חזיתי. קיבעונותיה חזקים מדי, ההרכב האנושי שלה איננו בר־שינוי באופן חד.
לכן היה נתניהו הראשון שזיהה שצריך כאן מהלך מתוחכם. קל לומר שמדובר פשוט בהקמת כלי תקשורת חזק משל עצמו. אבל מדובר בעניין מורכב יותר. נתניהו ביקש תהליך עקרוני, שבו תפיסתה העצמית של התקשורת הישראלית, כמו גם הצגתה כלפי הקהל, כאובייקטיבית, חסרת פניות ואג'נדה – תיעלם לטובת עיתונות שבה ברור לכל שבעל המאה קובע את הדעה. אולי כמו באמריקה. כל זה לקח 20 שנה ו'ישראל היום' אחד.
מאז הקמת 'ישראל היום' מתרחש התהליך המורכב הזה בשתי זירות במקביל. בזירה האחת, זירת כוח השוק, 'ישראל היום' התרחב לכדי אחזקות בכ־40% משוק העיתונות המודפסת בימי חול, והוא מוכר שטחי פרסום במחירים שמתחריו העיקריים אינם יכולים לעמוד בהם. בזירה השנייה, זירת התוכן העיתונאי, סצנת התקשורת בישראל הולכת ומשקפת יותר ויותר, ובגלוי, דוקו־אקטיביזם ולא עיתונאות קלאסית. במערכת הבחירות של 2015, ברגע שאמרת מיהם הבעלים או המנהלים, אמרת איך ייראה מסגור המציאות, איזו אג'נדה יאמץ כלי התקשורת ולאילו כיוונים יעוות את התכנים העיתונאיים.
אפשר לאפיין את הקדנציה הרביעית של נתניהו כראש ממשלה בהיעדר פחד מן התקשורת. בתחילה – בשמירת תיק התקשורת בידיו שלו ובדאגה לסעיף בהסכם הקואליציוני האוסר לתמוך בחקיקה בענייני תקשורת ללא הסכמתו. בהמשך – בשיחות יומיות עם בעלי ועורכי 'ישראל היום', ובכך ששלוחיו ועושי דברו מתערבים בענייני גלי צה"ל ובערוץ הכנסת. ולבסוף, בדריכה ברגל גסה בחנות החרסינה של תאגיד השידור הציבורי ההולך ומוקם, ובו בזמן בהצהרה בריש גלי כי הרפורמה הגדולה שהוא מתכנן היא בכלל בשוק הטלוויזיה המסחרית, שם הוא מתכוון להכניס תחרות בלתי מרוסנת, ללא תנאי סף שיבטיחו מינימום של איכות עיתונאית.
התעוזה של נתניהו לבצע מה שהוא עצמו חשש בעבר לעשות, מבוססת עכשיו על שליטתו בשתי הזירות. מסה קריטית של כוח שוק בעיתונות הכתובה היא תנאי מוקדם לשליטה במתחרים באותו שוק, וגם לשליטה בסדר היום המשודר – שהוא פעמים רבות עיבוד שני של מה שנמצא בפרינט. זאת, מבלי להזכיר את האפשרות המרחפת באוויר להקים אמצעי תקשורת נוספים שאינם כפופים לשיקולי רווח אלא לקידום פרסונלי של ראש הממשלה. החזק נהיה חזק יותר, הרי זה כה פשוט.
אבל כוח השוק איננו חזות הכל. מה שהתרחש בתקשורת הישראלית בזירה השנייה, זירת התוכן, מאפשר כעת לנתניהו להודיע בפירוש על רצונו להחליש את כלבי השמירה ולהפכם לכלבלבי שמירה, וזאת מפני שהם ממילא אינם ממלאים את תפקידם, וגם כך אין באמת עיתונות במדינת ישראל, כי כל אחד עסוק בקידום האג'נדה שלו.
כאן נמצאת הסכנה האמיתית. בשנתיים האחרונות סטו היחסים בין נתניהו והתקשורת מנקודת שיווי המשקל הנכונה, במערכת דמוקרטית בריאה של איזונים ובלמים. לתקשורת הישראלית קיבעונות קשים והיסטוריים ביחס לנתניהו, שמוחצנים עכשיו בצורה ברורה. מנגד, בממלכת נתניהו הרביעית, אין שום חשש מן התקשורת, רק בוז עמוק ואולי קצת רגשי נקם. מי שנפגע – וייפגע – מכך הוא הציבור.
–
