"זה חמור ביותר מה שאנחנו רואים פה. זה טרור. יש פה כמה עשרות אנשים שמטרתם היא בכלל לא רצח, אלא קיעקוע יסודות המדינה”. את הדברים האלה שמענו דווקא מנפתלי בנט, במסגרת ראיון שבו גיבה את עבודת השב"כ. זהו הטקסט המדויק שהיינו רוצים לשמוע מראש הממשלה, שהשב"כ כפוף לו ישירות. אבל בנימין נתניהו חיכה, כדרכו. היסס, כהרגלו. והחרה־החזיק אחרי מנהיג הבית היהודי, עם הצהרה רפה בהרבה.
איך דווקא מנהיג מפלגת מרכז־ימין, הבוס של הש"ב, מצליח להיגרר אחרי ראש מפלגה שנטועה עמוק יותר בימין הקשה? איזה היגיון פוליטי יש בזה? לבנט, לכאורה, יש הרבה יותר מה להפסיד. נכון, התארגנות הטרור ואוהדיה אינם חלק מהאלקטורט של הבית היהודי. אבל הסנטימנט החיובי כלפיהם, והסנטימנט השלילי שמתפתח כלפי ארגון השמאל החדש – כך מתברר – הנקרא"שב"כ", חזקים בקרב לא מעט מבוחריו.
הא־נומליה שבה נתניהו נטוע פוליטית יותר בימין הקשה מאשר מנהיגיו המוצהרים של אותו ציבור, אינה חדשה. בעוד שדווקא בנט לא סומך על המתנחלים, נתניהו הוא זה שבונה עליהם שיצילו אותו. כמו המנטרה שהיה משנן היועץ הפוליטי קארל רוב לנשיא הרפובליקני ג'ורג' בוש, תמיד תשמור על ה"בייס" שלך. והבייס הקיצוני הזה מבחינת נתניהו לנצח יהיה סירת ההצלה, כשספינת הענק הפוליטית שלו מאיימת לטבוע. בנט כלל לא ידע על האופרציה שטווה נתניהו מול ראשי המתנחלים, בלילות ארוכים בבית ראש הממשלה, ערב הבחירות האחרונות. אופרציה שלא רק הביאה לו מנדטים ש"נשתו" מהבית היהודי, אלא גם שלחה פעילים רבים מעפרה, אלון מורה ויצהר לערים ועיירות בתחומי הקו הירוק (בעיקר בדרום הארץ), כדי להמריץ את מצביעי הליכוד "לחזור הביתה" ברגע האמת.
אבל בנט, כמו אביגדור ליברמן (טרום "פרשת ישראל ביתנו") רוצה להתמרכז. והשאיפה הזו היא לא אלקטורלית נטו. היא אמיתית. טבעית. הם רוצים להפסיד כמה קולות בימין הקשה ולהרוויח אותם במרכז, כדי להפוך למנהיגים ברמה לאומית. כדי לקבל ואלידציה כמועמדים ראויים לראשות ממשלה. הם רוצים את זה, למרות שהם יודעים שבמפלגת האם שלהם – הליכוד – הם חסומים. לא יהיה מיזוג של מפלגותיהן אליה, ולא קיים כרגע תסריט ריאלי שבו הם יכולים להתמודד על ראשותה.
ההצהרה הזו של בנט, כמו גם התנהלותו כשר חינוך ממלכתי ואחראי (מינוס מהלכים משוקצים אבל קלים מאוד עבורו כמו הרחקת "שוברים שתיקה" ממערכת החינוך), היא מציאות מעודדת עבור כל מי שרוצה מערכת פוליטית שפויה ואחראית בישראל. היא מסייעת לשרטט קדימה את עתידו הפוליטי. הפרידה שלו מהפלג הקיצוני של מפלגת "תקומה" כבר בלתי נמנעת, כנראה. וזה עוד לפני עניין השב"כ. אורי אריאל יכול להמשיך לעשות את כל התרגילים האפשריים בקואליציית 61 כדי להשיג תקציבים מנופחים ובעייתיים עבור השוליים הפוליטיים שהוא מייצג. אחרי שיעשה זאת, מומלץ שיתחיל מעכשיו לדבר עם אלי ישי. יחד, הם צפויים לעבור את אחוז החסימה ולהביא לכנסת יצור כלאיים חדש. חרדי–חר"דלי– קיצוני. בנימין נתניהו מודע לזה כמובן. הוא רוצה בכלל להקים מסגרת־על פוליטית שבמסגרתה רוב הימין רץ ביחד (יחד עם שינוי חקיקה שיוודא שהוא – כראש הסיעה הגדולה ביותר גם בעתיד – ימונה אוטומטית לראשות ממשלה). יכול להיות מאוד שהוא כבר דואג למסגרת הזו, כמו שעבד עבור אלי ישי לפני הבחירות. כך לא יצטרכו פוליטיקאים מסוג בנט ושקד, לדור בכפיפה אחת עם כאלה מסוג אריאל וסמוטריץ'. הבעיה, שגם בסנריו הזה, בנימין נתניהו ימשיך לקחת את כל הקופה, למורת רוחו של נפתלי בנט.
