בשלהי השנה שעברה חגגו מיליוני נשים ברחבי העולם את הכרזת ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו על קבינט שמחציתו נשים. "השנה היא 2015", הסביר טרודו את ההיגיון הפמיניסטי של החלטתו. שנה אחרי, לבית הלבן עומד להיכנס שוביניסט, שהואשם בתקיפה ובהטרדה, ואוהב לחפון ולהשפיל נשים להנאתו. ובכן, לאמירה "השנה היא 2016", יש קונוטציה לגמרי אחרת.
זו הייתה אמורה להיות השנה שלנו. לראשונה בהיסטוריה רצה לבית הלבן אישה מטעם מפלגה גדולה, בדרך לשבור את תקרת הזכוכית האולטמטיבית, לפרוץ את הדרך להנהגת העולם החופשי ולהשלים את המהפכה הפמיניסטית. אייקונים נשיים כמו ביונסה, קייטי פרי ומדונה זימרו המנוני העצמה, ששותפו בהמוניהם על ידי ילדות ונערות שגילגלו על לשונן את הצימוד "מדאם פרזידנט". בסוף, כמה שהקול הנשי שיחק תפקיד חזק בקמפיין, ככה הגבר הישן והארכאי שמשתמש בביטויים מיזוגניים כ"אישה נבזית" ו"מרשעת" הוא שניצח. באחת, כל הנאומים מעוררי ההשראה של מישל אובמה התחלפו בסרטוני בכי של מיילי סיירוס.
כל הסדר הליברלי ספג מכה קשה עם היוודע תוצאות הבחירות בארה"ב; וכך גם הפמיניזם שהוא חלק מאותו משטר 'פוליטקלי קורקט', שקרס ונאלץ להיכנס לתהליך של חשבון נפש ולשאול "איפה טעינו". זה לא רק הכישלון של קלינטון, אלא גם, ואולי בעיקר, הניצחון של טראמפ. איך מישהו עם כה מעט כבוד לנשים נבחר לתפקיד העוצמתי ביותר בעולם החופשי? מה זה אומר על אמריקה, מובילת המאבק לשוויון מגדרי במאה החולפת, אם היא בוחרת במישהו שמשפיל נשים לעמוד בראשה? וכיצד, למרות קמפיין רווי סקסיזם והשפלות, טראמפ זכה לניצחון בקרב נשים לבנות – כן, נשים. כל הסקנדלים וההתבטאויות של טראמפ היו אמורים להגעיל אותן, וזה לא קרה; הן לא הצטרפו לקואליציה של קלינטון ולא ראו בשיח שלו איום קיומי, אלא חיה הכרחית שהן רגילות לחיות איתה. הפטריארכיה ניצחה את הניסיון הפמיניסטי לשנות את הכללים, הצהירו מאמרי הדעה, במה שהוגדר כלא פחות מ"אפוקליפסה מיזוגנית". תקרת הזכוכית מעולם לא נראתה חסינה יותר.
כאן, בארצנו הקטנטונת, דווקא יש סימנים לסדקים חיוביים, כשבשנה האחרונה הצמרת הכלכלית הולכת ונכבשת על ידי המין היפה; ויחסית לטראמפ, ראש הממשלה ה"די פמיניסט" שלנו זה בקטנה. אבל רוחות שיחות חדר ההלבשה הנושבות באמריקה הגיעו גם לכאן לאחרונה, והעירו את השוביניזם מרבצו. קצינים נזעקו לנוכח המחשבה, שרק נשקלת, להכניס נשים לטנקים, רבנים מבקשים פתאום לדון מחדש בשאלת שילוב נשים בצה"ל בכלל, והצל"שים של אופק בוכריס הביאו לו הסכם טיעון מכובס שמשאיר אותו מחוץ לכלא. בבנקים ובאקדמיה סוגרים הסכמי שתיקה עם מתלוננות, בכנסת שוב יש ח"כ מטריד (לכאורה) שעליו כולם ידעו, והדיון בתכניות הבוקר על סמי אונס הופך איכשהו למשהו שקשור באשמת הקורבן. הי, לא הבטחתם שהכללים השתנו והגברים הם אלה שלא הבינו? מתישהו עולה במחשבה שאלה אחרת: אולי בעצם הכללים לא השתנו בכלל, ואנחנו אלה שצריכות קריאת השכמה?
אבל לפני שאנחנו מקבלות על עצמנו בהכנעה שוב את תואר המיידלע ומכריזות על מות הפמיניזם, אפשר גם לחשוב אחרת. אם קלינטון הייתה מנצחת, זה היה ניצחון של כל הנשים – אבל ההפסד שלה – יכול להיות שלה בלבד. זגוגיות המועדונים הסגורים של הגברים נסדקות ונשברות לאיטן; אבל כן, הרבה מאוד אנשים לא התרגלו לרעיון המהפכני שנשים וגברים הם שווים. המאבק לא הסתיים – אבל אולי הוא יכול להמציא את עצמו מחדש.
.
צילום: אימג'בנק
.
