בימים כתיקונם, תמונת מסיבת העיתונאים המשותפת של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן הייתה צריכה להיות התמונה המצחיקה ביותר שראינו כבר מזמן. תמונת השנה. עד לפני שנה וחצי היה ליברמן הסדין האדום של כל מי שהוא גלעד ארדן ושמאלה. הפשיסט הגזען לדידם, מי שעצם אזכור שמו מהווה איום על הדמוקרטיה. צרפו לזה את הבעיות שליוו את המפלגה שלו בשנה האחרונה, את בואו ולכתו של שרון גל – וקיבלתם תמונה דמיונית, בלתי אפשרית.
ובכל זאת, החיבוק של לפיד וליברמן עבר כאן די בשלום. נכון, פה ושם מישהו כתב משהו, ב'גב האומה' קצת לגלגו וב'ארץ נהדרת' עובדים על מערכון חתונה. צפוי.
בפועל, לא רק שהחיבור הזה התקבל כמעט בטבעיות, הוא גם הולך ומתגלה כאפקטיבי לעתיד. למה?
התשובה הראשונה המתבקשת היא שמטרת העל המקודשת של הפלת נתניהו מטהרת כל חיתון וכל זיווג. נכון, אבל לא רלוונטי. לפיד הוא מנהיג שחושב קדימה. ומה יהיה ביום שאחרי? התשובה האמיתית היא, אולי: מפני שזו האמת. מפני שיש חיבור הרבה יותר אמיתי בין שני מנהיגים יהודים, חילונים, בעלי תפיסה כלכלית קפיטליסטית, מאשר בין שניים שחושבים מדינית אותו הדבר בדיוק, אבל אחד מהם הוא דתי ואחד חילוני, או בין שניים שאחד מהם ערבי ואחד יהודי.
לפיד נחוש בניסיונותיו לשבור את החלוקה המפלגתית־פוליטית המסורתית. במידה לא מעטה הוא כבר הצליח. הוא העמיד מפלגת לשון מאזניים, שזהותה האידיאולוגית בנושאים מדיניים אינה ברורה ואף נוטה ימינה; מפלגה שרוב מצביעיה באים מהשמאל המסורתי, שזהותה בנושאים הכלכליים ימנית במובהק – ובכל זאת, היא מצויה בצד שמאל של המליאה.
בקיצור, יאיר לפיד כבר הכריז על תחילת הבלגן, והוא מתכוון להמשיך.
ובכל זאת – זה לא מספיק. כי את החלוקה האידיאולוגית הלא־באמת־קיימת אפשר לשבור בקלות, אבל לא את החלוקה השבטית שמאחוריה.
רגע לפני שהפך להיות אבא שלום, נשא הנשיא רובי ריבלין את החשוב בנאומים שנישאו כאן בעשור האחרון, 'נאום השבטים' בכנס הרצליה (שעיקריו נחשפו לראשונה עוד קודם לכן כאן ב'ליברל'). הוא מיפה את החברה הישראלית בעתיד הקרוב, כחברה המחולקת לארבעה שבטים: יהודי חילוני, יהודי דתי, יהודי חרדי וערבי.
ריבלין דיבר בעיקר על חלוקה חברתית שתתרחש בעתיד, אבל העיקרון הזה נכון במדויק גם לפוליטיקה וכבר עכשיו. הבחירות האחרונות שוב הוכיחו את זה. אנשים פה מצביעים או לשבט שלהם או לשבט שבו הם רוצים להיות. שמישהו יבוא ויסביר, למשל, איך זה שאת השמאל מנהיגים כיום שלושה ימנים מבית (לפיד, לבני וליברמן) וגם המנהיג הנוסף (הרצוג) הוא לא בדיוק אורי אבנרי.
לפיד, אם יתמיד, יצליח לשבור טוטאלית את החלוקה האידיאולוגית, אלא שאז הוא ייתקע עם החלוקה השבטית, העמוקה והמעניינת הרבה יותר. אותה הוא צריך לנסות ולשבור, מהלך שהוא כמעט בלתי אפשרי.
כי העתיד נמצא שם, בפאזל המסודר הזה של: חרדי, דתי, חילוני, ערבי. ארבעה שבטים, שאפשר לערבב אותם ולערבל אותם באינספור חלוקות משנה, אבל החלוקה העיקרית ביניהם תהיה זו ואין בלתה. להמשיך להגדיר את החלוקה הפוליטית באמצעות המגדירים המדיניים – מצחיק הרבה יותר מאשר לראות את יאיר לפיד יושב במסיבת עיתונאים עם אביגדור ליברמן.
.
צילום: אוליבייה פיטוסי
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה
