fbpx

ניסוי כלים מרשים בכוחו של הציבור

0

בתחילת החודש פוטרה אביב (שם בדוי, הפרטים קצת שונו) מעבודתה כמורה בבית ספר יסודי. אמנם מבריקה, אמנם מסורה, אמנם רגע לפני קידום מהיר לתפקיד מנחת תחום אזורית, אלא שהיא מורת קבלן. והקבלן החליט שלא לגשת למכרז מחודש מול משרד החינוך. קבלן חדש עוד אין, והיא ואלפים כמוה פוטרו כבר ביומו הראשון של החופש הגדול, משל היו עוד פריטים במכרז ממשלתי, יחד עם נייר טואלט וציוד משרדי.
במחאת הקיץ היא הייתה בת 25 , סטודנטית לתואר שני, התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים במתמטיקה ואפיית עוגיות לחברת קייטרינג של קרוב משפחה (היא אופה מחוננת), את התואר הראשון סיימה בהצטיינות יתרה, ובאותו קיץ נראו אפשרויותיה בלתי מוגבלות, והשמים היו הגבול. תמיד הייתה לה תשוקה יוקדת ללמד. בלי כאב לב ויתרה על אופציות אחרות: בצבא שירתה במודיעין, ולפחות שני הייטקיסטים מיחידתה הציעו לה לעבוד אצלם לכשתשתחרר, בסכום התחלתי הגבוה פי שלושה משכרה ערב פיטוריה החודש.
היא הזדהתה לחלוטין עם תוכני המחאה, וכשנשאבה אליה וצעדה עם שלט פשוט ולא מיליטנטי מדי, "מדינת רווחה", ידעה שהיא תובעת צדק חברתי, אבל לא דמיינה שהיא צועדת ומוחה בשביל עצמה ממש. היא הרי מסודרת. משכילה, מוכשרת, העולם למרגלותיה. בגשם הראשון שאחרי המחאה, כשהיא וחבריה עוד הסתובבו בתחושה משכרת של עוצמה ותקווה, כבר הייתה בהיריון. את אבי בתה הכירה בהפגנת המיליון. לו היו אומרים לה שבעוד שלוש שנים תפוטר, כמו מנקות הקבלן שנלחמה בשבילן באוניברסיטה, לא הייתה מאמינה. אמנם במחאה ידעה לומר שמעמד הביניים נשחק ונמעך וכבר סובל ממאפיינים של עוני, אבל ככה, על בשרה שלה? מחליקה במדרון, שלפני רגע חשבה שהיא מטפסת עליו בבטחה?

לקריאת הטור המלא של שלי יחימוביץ', לחצו על התמונה.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה 

צילום: מוטי מילרוד, "הארץ"

 

שלי יחימוביץ'

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook