אחד המשחקים שיובל אחייניתי הכי אוהבת הוא לכסות את עיניה ולהתנהג כבלתי נראית. העובדה שהיא עצמה אינה רואה דבר מתעתעת בה וגורמת לה לחשוב שהעיוורון הוא דו־צדדי; שאיש סביבה אינו יכול להבחין בה כשם שהיא עצמה עטויה בעלטה, מה שעוזר לה להיחלץ מסיטואציות מביכות כמו לגמור את החביתה מהצלחת, לצחצח שיניים או לגרוב גרביים. היות ויובל הקטנה תהיה תכף בת שלוש ותמאס בשעשוע שכבר מתחיל למצות את עצמו – כולל הכרזת הפליאה הקבועה "מה קרה פה? מישהו יודע לאן נעלמה יובל?" – מנחם לדעת שתמיד אוכל לשחק בו עם ספיר סבח. גם תלמידת התיכון מטבעון היא חסידה גדולה של מתודת עצימת העיניים. לשיטתה של סבח – שהתלוננה על המורה לאזרחות אדם ורטה על שהביע עמדות שלא תואמות את שלה וכמעט הביאה לפיטוריו – כל עוד לא נביט בצד השני, לא נראה את סבלו, את אסונו, את הקונפליקטים שלו, ולא נתייחס אליו כחלק מהמרקם האנושי, הוא לא באמת יהיה קיים. אם לא נלמד על הנכבה, אזי היא לא באמת התרחשה; אם רק נמשיך להאמין ללא סייג בצדקת דרכנו תוך הוקעת כל מי שחושב אחרת, נמשיך להיות צודקים.
חטיפת שלושת הנערים ורציחתם בתחילת הקיץ, מבצע 'צוק איתן' וניצני אינתיפאדת ירושלים הפכו את ספיר סבח מאקזמפלר לעמוד האש שלפני המחנה; לחלוצה חברתית שמתווה הלך רוח לאומי. את מה שבעבר נהוג היה להסוות, להתבייש בו ולהסתיר מאחורי הקלעים – בורות, שנאה עיוורת, גזענות, שמחה לאיד – היא הביאה לקדמת הבמה.
שיח הנקמה, השמחה על הרג אזרחים ורדיפת עוכרי המדינה הם כולם תולדה של המהלך האמיץ שביצעה, דבקותה בהשלמתו והתעקשותה שלא להתבלבל מהעובדות. הפעילות הענפה של ארגון להב"ה, הצל והאריות ו'אחמד' של עמיר בניון, הם כולם ילדיה הרוחניים. כמו אנדי וורהול לקית' הרינג, וודי גאת'רי לבוב דילן ורוג'ר קורמן למרטין סקורסזה, כך גם סבח מהווה השראה לממשיכי דרכה.
גל ענר וירדן צימנסקי הם הקונטרה המושלמת לספיר סבח, בכל מובן אפשרי. השניים, שמפיקים טכנו מזהיר, עתידני, אנלוגי וחם תחת השם 'ג'וג'ו וג'ורדאש', מבקשים לפקוח את עיניהם כל הזמן, לכל עבר. עינם פקוחה החוצה כשם שהיא מתבוננת עמוק פנימה. כבר למעלה מעשור שג'וג'ו וג'ורדאש לא גרים בישראל ופועלים מאמסטרדם, ולא בכדי. את העמדה המוסרית שלהם בנוגע להתרחשות בישראל הם הביעו היטב בסדרת התקליטים 'Unleash the Golem', שעסקה במיתוס הגולם היהודי המפלצתי ובקשר בין התלאות שעבר עמנו לדרך החתחתים בה אנו מוליכים אחרים עכשיו.
לא זו בלבד שבניגוד לרוב המוזיקאים הישראלים הפעילים (ובוודאי אלו הצעירים) ג'וג'ו וג'ורדאש מעזים להביע עמדה פוליטית וערכית נחרצת, גם אסתטית הם נמצאים שנות אור לפני כל צליל שנשמע מכאן. אל מול הפרה־ היסטוריה המקומית שמתכנה "מוזיקה ישראלית", ג'וג'ו וג'ורדאש מציגים מחר טוב יותר. על הבמה – לבד או עם די־ג'יי העל מוב די במסגרת השלישייה 'מג'יק מאונטן היי' – ההישג שלהם רק מתעצם, כשהם מעירים לחיים כלים אלקטרוניים שמתחילים לרקוד.
'Clean Cut', האלבום החדש והרביעי שלהם שיוצא ממש עכשיו, לא רק מעפיל מעל לכל יצירה מוזיקלית מקומית בעשור האחרון, הוא גם אלבום הטכנו הטוב ביותר שיצא השנה, ללא שום הנחת חבר. העמידו אותו מול כל יצירה מצטיינת בז'אנר ולא תראו אותו מסמיק מבושה, רק מנחת. ג'וג'ו וג'ורדאש הם ישראל כמו שהייתה יכולה להיות – קוסמופוליטיים, נאורים, חפצי חיים, חפצי שלום, אמנותיים, מתקדמים. ספיר סבח היא ישראל כפי שהתגשמה במציאות.
צילומים// תומר אפלבאום, רמי שלוש, דניאל צ'צ'יק, ניר כפרי, 'הארץ'
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
