הפחד הוא יצור שניזון מדימויים. דמיינו גזענים, ותעלה תמונה של פעיל קו קלוקס קלאן שמחזיק לפיד בוער. דמיינו ניאו־נאצים, ותעלה תמונה של גלוחי ראש מקועקעים בצלבי קרס. דאעש, למשל, הבינו את זה מצוין. הייתה ישיבת סיעור מוחות ובסוף נפלה החלטה. כדי להטיל אימה על בני העולם המערבי הם יצלמו אקט קדמוני, ברברי וימי־ביניימי של עריפת ראשים, ויפיצו את הסרטון. בכל פעם שהם ישמעו את המילה דאעש, הסביר סמנכ"ל השיווק של הארגון אחרי שסיים להקרין את המצגת, הם ירגישו כאב פנטום בצוואר.
הרבה לפני שנחשפנו לשיטות החיסול של דאעש, המציא טים ברנרס לי את האינטרנט. זמן קצר לאחר מכן נולד הטוקבקיסט הראשון. הוא קרא מאמר פוליטי שהרתיח אותו, הקליד במהירות כמה תובנות, קללות וסימני קריאה, חתם בשם משה ושלח את התגובה. הוא היה גבר או אישה, נער או קשיש, שמאלני או ימני, אשכנזי או מזרחי, טיפש או חכם, עשיר או עני, יהודי או מוסלמי. הוא היה משה, או כל אחד אחר. הוא הביע את עמדתו, או עמדה הפוכה לחלוטין מדעתו. לא היו לו פנים ולא קול. הוא נשאר אנונימי. צללית לא מזיקה, חסרת משמעות. אי אפשר היה להתייחס אליו ברצינות.
צוקרברג הגיע. ויהי אור. הטוקבקיסט יצא ממאורתו, צמצם עיניו מפאת אור השמש, מצמץ קלות ובסוף התרגל. ויהי חושך. פייסבוק שינה את כל העולם, רק הטוקבקיסט נותר בשלו. היציאה מהאנונימיות, מהנוחות המוצללת, שנוצרה במפץ הגדול של המדיה החברתית, אמורה הייתה לגרום לטוקבקיסט לעדן את המסר התוקפני, להעשיר את הסגנון הרדוד, לחוש בושה, לבדוק איות. אבל בפועל, אחרי שמיצתה את תרומתה לגלובליזציה והתמקדה בשיטה האלגוריתמית, הפכה פייסבוק לאוסף של קהילות מגודרות ומסוגרות.
בכל אחת מהקהילות יש אנשים בעלי מאפיינים זהים, תפיסת עולם דומה ומחשבות חופפות. כך גם בשבט הטוקבקיסטים. עכשיו, במקום לגור כל אחד בנפרד במאורתו החשוכה, הם יושבים ביחד, משלהבים זה את זה, תומכים זה בזה, מזינים אחד את השני בשנאה בלתי נדלית. ביחד הם כותבים את הטוקבק הארוך בהיסטוריה, בלי לבדוק איות. השבט שלהם הולך וגדל, הולך ומתגבש, הולך ומקצין. במרכז הכפר הם בונים לאט־לאט גורדי שחקים של לגיטימציה. יש להם פנים וקול. הם כבר לא אנונימיים. כולם כבר יודעים שלא קוראים להם משה, אלא אלאור אזריה ויואב אליאסי.
שנתיים לפני שזכה לאנונימיות מחודשת זמנית בתור "החייל היורה מחברון", כתב הנער אלאור אזריה במהלך מבצע 'צוק איתן' פוסט בפייסבוק: "ביבי יקוקסינל מה הפסקת אש כנסו באמא שלהם!!! (…) להרוג את כולם". השבט המצומצם שלו, אביו ואמו, מיהרו לתמוך. מאוחר יותר הוא שודרג למעמד "הילד של כולנו" וזכה לתמיכה מקיר לקיר. 'הצל', לעומתו, זורע ארס במשך שנים כלפי השמאל, הערבים, מערכת המשפט, מהגרים ומי לא. באחד המקרים, פעילי ימין שמזוהים עם 'האריות של הצל' תקפו פעילי שמאל שהפגינו נגד הממשלה במהלך 'צוק איתן'. הטוקבק הוא רק ההתחלה.
הפחד הוא יצור שניזון מדימויים. דמיינו מה יקרה כשדלת המאורה תיפתח יום אחד וממנה ייצא שבט של מאות אלפי טוקבקיסטים זועמים ונוטפי שנאה. ויהי אור, ויהי חושך. רק דמיינו.
