הוא מעביר אותם על דעתם. כל ציוץ וכל הופעה של שמעון ריקלין על המסך מוציאים את הברנז'ה העיתונאית הממוסדת מכליה. וכל צקצוק או תדהמה, כל טוויט של שבר, מחזקים את התופעה שכבר זכתה לכינוי "ריקליניזם". הרי קל לבטל ולומר "נו, אז ריקלין אמר"; למשל לאחר שטען כי מעשיו של מאיר דגן, ראש המוסד המנוח, גבלו בבגידה. אבל ברור לכולם שכוחו של ריקלין כבר חרג מגבולותיו של טרול רשתות חברתיות מצוי, וכל התעלמות ממנו דורשת תעצומות נפש אדירות.
אפשר לאהוב או לשנוא אותו (לעיתים נדמה שהוא יעדיף את האפשרות השנייה), אבל ריקלין הוא ממבשרי חילוף האליטות הישראלי. הוא אחד מדובריה הברורים, בגבולות השיח הציבורי הרחב, של הציונות הדתית הימנית. אין ספק שהוא הקולני שבהם. בניגוד לאחרים בתקשורת, הוא לא עשה דרך של ניסיון להשתלב או להרשים. הוא לא התלבט באשר למיקום הכיפה על ראשו, ולא על גודלה והיקפה, לא הדחיק ולא הסתיר אף פעם את מוצאו או את תפיסת עולמו מפני בוסים שמאלנים תל אביבים. אל תוך הערוגה שטיפחו בסבלנות וברעדה אורי אורבך ז"ל, חגי סגל, קלמן ליבסקינד, עמית סגל, רועי שרון, עקיבא נוביק ואחרים, הוא דוהר בצהלה.
הוא האנטי־עיתונאי. המתנחל שהפך ל"פרשן המדיני" בערוץ 20. לא בזכות קילומטרז' עיתונאי או משקל סגולי של עשייה – אלא בזכות הפה והמחלוקת שהוא מעורר. לערוץ הטלוויזיה חפץ החיים והרייטינג הזה, זה מספיק. ולמרות שהוא קוצר ראיונות בלעדיים מראש הממשלה ומחובק בחום על ידי השלטון, לנצח יתעטף בדימוי האנדרדוג, התגרן, האופוזיציונר. בעיני רוחו הוא הילד הקטן שמצביע אל המלך העירום, מבלי להבחין שהוא עצמו כבר צועד ללא דבר מלבד כתר לראשו.
השנאה שריקלין חש כלפי התקשורת טופחה על ידי אוזלת ידה. באולפני הטלוויזיה של חדשות 2 וחדשות 10 כשלו לאורך השנים בטיפוח קול ימני צלול ומובהק, וכשחשו שקהלם אובד להם, פנו לספר ההפקה אל הערך "ימני זמין שמדבר טוב, יודע לענות לשמאלנים וגם לעשות אקשן באולפן". בהיעדר קולות ימנים שיהלמו את מידות תוכניות האולפן מהירות הכותרת, ריקלין היה הפתרון האידיאלי – עד שקם על יוצרו.
ריקלין, מעידים חבריו, הוא איש שיח. אדם אינטליגנטי ונבון. ידיעתו ההיסטורית עמוקה, לא רק בתחומי תולדות עם ישראל (הוא ארכיאולוג בהכשרתו), והוא רחב אופקים ודעת. על כן, לא ניתן אלא לחוש לנוכח הפרופיל התקשורתי הגבוה שלו, כי שמעון ריקלין הוא החמצה גדולה. זאת משום שנראה כי אינו מביא דבר מעצמו, אלא עסוק בפרקטיקה בלתי נגמרת של תגובה.
מה הוא בעצם ללא רביב דרוקר, ברוך קרא או רזי ברקאי? מה תוכנו האמיתי, ללא שמאלנים לעלוב בהם ולבוז להם. מה נותר בו בניכוי החנפנות, ההנהונים והקמפיינים לטובת האכסניה שמעסיקה אותו והמחנה הפוליטי שהוא מייצג? מה היה מרכיב את דמותו, אלמלא ההשוואה התמידית והמיידית לאחֵר שהיא ה"ריקליניזם"?
