קשה היה להעלות על הדעת, ש־42 שנים לאחר ששגרירנו באו"ם חיים הרצוג קרע בצדק לגזרים את החלטת עצרת האו"ם שקבעה שציונות היא גזענות, תקבל ההחלטה המכפישה הזאת תמיכה דה־פקטו דווקא מפי שרת המשפטים של ישראל. בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין אמרה איילת שקד כי "הציונות לא תמשיך לכופף את ראשה לפני מערכת זכויות המפורשת באופן אוניברסלי". מדבריה בכינוס נגזרו לכאורה שתי מסקנות: יש התנגשות בין הציונות לבין אותה מערכת זכויות אוניברסלית, ובהתנגשות הזאת הציונות – קרי, מימוש שאיפותיהם הלאומיות של היהודים למדינה – צריכה וחייבת להתגשם גם על חשבון זכויותיהם של מי שאינם יהודים.
שתי המסקנות כאחת הן עיוות וסילוף מוחלט של הציונות, לפחות כפי שנהגתה בידי חוזיה ומחולליה. בעניין זה לא הייתה בעבר מחלוקת בין ימין לשמאל. אדרבה: היה זה דווקא זאב ז'בוטינסקי שכתב ש"אין שחרור בלי שוויון זכויות לכל האזרחים, בני כל גזע וגזע, בני כל דת ודת, כל מעמד ומעמד". במאמרו האחרון, שניתן לראותו כצוואתו הרוחנית, אף הציע לקבוע בחוקת המדינה היהודית ש"כל אימת שיהיה ראש הממשלה יהודי, יהיה סגנו ערבי, וכן להפך". הוא אף הביע תמיכה מפורשת במתן זכויות שוות לא רק לערבים כיחידים אלא למיעוט הערבי כקולקטיב. זו גם מהות הציונות שאותה הבטיחה לממש הכרזת העצמאות, המדברת על "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" לערבים במדינה, ועל איסור אפליה כלשהי על בסיס דת, גזע או מין.
–
למרבה הצער, שקד איננה היחידה בימין הפוליטי המתכחשת למחויבות לערך השוויון שקידשה הציונות, אך התכחשותה מסוכנת במיוחד בגלל תפקידה והסמכויות הנלוות אליו, ובעיקר בגלל נחישותה המוכחת להשתמש בהן לקידום גרסתה המעוותת לציונות. כיו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה יש לה השפעה מכרעת על קידומו של חוק הלאום, שכל תכליתו לתת גושפנקה להעדפת היהודים במדינה גם במחיר קיעקוע ערכיה הדמוקרטיים. אך האיום המוחשי שלה על הדמוקרטיה אינו מתמצה בכך. חוברים אליו הניסיון לפוליטיזציה של המינויים לבית המשפט העליון בכלל ולנשיאותו בפרט (באמצעות ביטול שיטת ה"סניוריטי", שטרם צלח), היוזמה להגביל את אופציית העתירה של ארגוני זכויות אדם לבג"ץ (באמצעות החייאת דרישת "זכות העמידה" שתאפשר רק למי שנפגע אישית ממהלכי השלטון לעתור) ובעיקר, כמובן, שלילת סמכותו של בג"ץ לפסול חקיקה של הכנסת.
שקד טוענת כמובן כי המהלכים שלה דווקא יחזקו את הדמוקרטיה, משום שהמחוקקים, ולא השופטים, הם המייצגים את רצון הרוב. זה מעיד שלא רק את מהותה של הציונות היא מעוותת ומסלפת, אלא גם את מהות הדמוקרטיה. בעבר גם המהות הזו לא הייתה שנויה במחלוקת בין הימין לשמאל. אם נחזור לז'בוטינסקי, הוא הדגיש לפני כ־80 שנה שדמוקרטיה היא בשום אופן לא רק שלטון הרוב, אלא גם הגנה על זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב: "גם שלטון הנתמך על ידי הרוב יכול לשלול את החופש, ובמקום שאין ערובה לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה". ברור שרק בית משפט שאיננו תלוי בפוליטיקאים, בנציגי הרוב, יכול לספק את הערובה החיונית הזאת, כפי שהיטיב גם להסביר מנחם בגין: "רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצות שליטים כמסווה לעריצותם. על כן חייב העם לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של עליונות המשפט, קביעת החירויות האזרחיות בחוק יסוד או חוק עליון, ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד והסותר את החירויות האזרחיות".
–
המתקפה של השרה שקד על סמכויותיו ואי־תלותו הפוליטית של בג"ץ קטלנית אפוא לדמוקרטיה, ומתקפתה על סמכויותיו ועצמאותו של היועץ המשפטי קטלנית לשלטון החוק. כידוע היא מבקשת לאפשר לממשלה למנות יועץ משפטי כלבבה, בלי שהמינוי יצטרך לקבל את אישורה של ועדת סינון, וגם לבטל את חובת הממשלה לפעול על פי חוות דעתו של היועץ. היא טוענת שאין זה מקובל שפקיד יטיל וטו על מדיניות הממשלה וכי אין זה סביר שפרקליט יכפה את חוות דעתו על לקוחו. ואולם היועץ המשפטי לממשלה איננו פקיד כשאר הפקידים, וגם לא פרקליט כשאר הפרקליטים. הוא מופקד על אכיפת החוק לא רק עלינו האזרחים, אלא גם על אנשי השררה. האם יהיה ביכולתו לעשות זאת, אם הללו יוכלו להתעלם מחוות דעתו המשפטית?
עד לפני כ־20 שנה אכן יכלה הממשלה למנות לה יועץ משפטי ללא אישור ועדת סינון. ואולם בפרשת בר־און-חברון התברר הפוטנציאל העצום להשחתה הטמון בכך: כזכור הנאשם בשוחד אריה דרעי ניצל לכאורה את כוחה הפוליטי של ש"ס כדי לקבל מהממשלה מינוי של יועץ, שלהערכתו ימלט אותו מאימת הדין. אירוע חמור זה הוא שגרם לוועדה בראשות מאיר שמגר להמליץ על הקמת ועדת הסינון. ועדת שמגר גם המליצה שסמכותו המכרעת של היועץ ועצמאותו המוחלטת כלפי הדרג הפוליטי יעוגנו בחוק. ממשלת נתניהו הראשונה הודיעה שהיא מאמצת את המלצות שמגר, אך לא היא ולא הממשלות שבאו בעקבותיה עשו זאת. מחדל זה הוא שמקל כעת על השרה שקד לקדם את מהלכיה, המאיצים את הידרדרותה של ישראל במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות.
גם אם מהלכים אלה לא יצלחו, חוששני ששרת המשפטים כבר גרמה נזק אסטרטגי למערכת המשפט במסע הדה־לגיטימציה שהיא עושה לה, במטרה לקדמם. צורמת לי במיוחד טענתה שהמערכת המשפטית אטומה למתחייב מאופייה היהודי של המדינה. בפרשת המהגרים הבלתי חוקיים בדרום תל אביב התייחסו השופטים לחובה המוסרית של מדינה יהודית להיזהר ולהישמר ממדיניות של הרחקת מהגרים כאלה "בכל מחיר", וזאת לנוכח המחיר הנורא ששילמו פליטים יהודים על נקיטת מדיניות נוקשה כזאת כלפיהם, מצד המתוקנות שבמדינות. העובדה ששיקול זה נעדר מהתייחסותה של השרה שקד לפרשה, מעוררת את הרושם העגום שהאטימות כלפי המורשת היהודית של המדינה, וכלפי החובות הערכיות הנגזרות ממנה, היא דווקא שלה.
