'ארץ נהדרת' היא כמו מפעל שוקולד בסרט של טים ברטון. מיקס אסתטי וצבעוני של קונפטי, נצנצים, מסכות ומשרוקיות ושאר אביזרים המעידים על מסיבה. התמונה הכללית כאוטית לפרקים, הפרטים מוקפדים תמיד. בתפקיד ווילי וונקה – מולי שגב. הוא יוצר ביד אמן, כל ממתק, כל טבלת שוקולד, כל סוכריה על מקל. הוא השוקולטייר שמתאים את העיטורים, מקפיד על המרקמים, מדייק את הטעמים – מי באגוזים ומי בבוטנים, מי בג'לטין ומי בשמרים. הוא יודע מתי להאביס את הקליינטים בסוכר ומתי לשלוף תחת כובעו משהו מריר לשם האיזון.
מפעל השוקולד של שגב עומד בלב אקלים בעייתי – אוגוסט ישראלי, 90% לחות. או אז בתי המרשמלו מתרככים, מפלי הג'לי נמסים, עיגולי זיעה נקווים תחת בתי השחי של האומפה לומפות, האיפור הצבעוני נמרח על הפנים. כל מה שנותר מסביב אלו ילדים צווחניים והורים עצבניים. צפירות בכבישים ועקיפות בתורים. שורות קטנות וכוכביות מסוכנות. אווירת דפוק־אותי־ואדפוק־אותך.
אם כן, מחמאות לוויזואליה – שאפו לניואנסים שנמצאים בכל הרמת גבה של אסי כהן ופרחים למאפרות המוכשרות – אבל בסופו של דבר הכל מתנקז לרגע שבו ווילי וונקה מנקה את פניו מהאייליינר, מהקונסילר, מהליפסטיק ומהפודרה. החגיגה הצבעונית נותרת זיכרון על מפית לבנה ומתחת לאיפור הכבד מתגלה פרצופו של האזרח המודאג מולי שגב, ומכאן פרצופה של המדינה.
—
'ארץ נהדרת של היום היא לא 'ארץ נהדרת' של פעם. בעונותיה הראשונות גולת הכותרת הייתה הפאנל הפוליטי. לפוליטיקאים הייתה אג'נדה. השמאל היה שמאל והימין היה ימין. היה מאבק איתנים על הנהגת המדינה. היו פוליטיקאים והיו גנרלים. מערכונים שלמים עסקו בסוגיות כמו תהליך השלום. לצד הסאטירה הפוליטית, התהדרה 'ארץ נהדרת' ביכולת לזהות מגמות חברתיות ולפרק אותן. המערכונים הציגו עוולות כלפי מגזרים שונים, הצביעו על תופעות ישראליות דרך נקודת מבט של הזר והשונה, הציבו מול המיינסטרים מראה גדולה בדמות הישראלי המכוער.
לכאורה, העובדה ש'ארץ נהדרת' עדיין משחקת עם אותם שני הקלפים, סאטירה פוליטית ופסיפס חברתי, אמורה להעיד על כך שהכל נשאר אותו הדבר. בפועל – הכל השתנה. את הזירה הפוליטית של השנים האחרונות כולם מכירים: שלטון היחיד של ביבי, הקצנת הימין, מות השמאל, יישור קו של חצי מדינה לעבר המרכז הפוליטי הריק מתוכן. גם ההידרדרות של החברה הישראלית לשפל מוסרי ותרבותי חסר תקדים אינה סוד: אלאור אזריה, הצל, סרטון השוקולד, מירי רגב. למעשה, האבולוציה של 'ארץ נהדרת' היא בעצם סיפורה של ישראל בין השנים 2003–2016: גלגלי המציאות, כמו הסאטירה, לא הצליחו לבלום בזמן את הנפילה לתהום. וכשמבינים שאי אפשר לשנות את הערך הוויקיפדי של 'תהליך השלום' ושהמציאות הפוליטית והחברתית של ימינו נישאת על גבי גלי הדף של לאומנות, גזענות, פונדמנטליזם דתי ונבערות, כל שנותר הוא להילחם באווירה הציבורית הנוכחית.
השנים האחרונות, מאז המחאה החברתית של קיץ 2011, הכתיבו ל'ארץ נהדרת' סדר יום אלטרנטיבי. אותו סדר יום כבר לא מחפש שינויים הרי גורל, אלא נוגע בלי כפפות בנקודות הרתיחה האפשריות של המציאות היומיומית. הנרטיב הפוליטי החדש של 'ארץ נהדרת' ויתר על תהליכים בקנה מידה היסטורי, והחל להציג את הריקבון שמטפס על הקירות, את נבחרי הציבור הלא ראויים, את השחיתות הבלתי נסבלת, את המהות שמתבטלת בפני האינטרס. הפסיפס החברתי החדש של 'ארץ נהדרת' כבר לא מורכב מהאנשים הקטנים והסובלים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון הלאומית כמו הקופאית הרוסייה, האתיופים והעובדים הזרים, אלא חושף את ערוותם של הבירוקרטים המתישים, של הרשויות המקומיות, של הרדידות המושלת במוח, של כל מה שרע פה, ונותן את התחושה שאין לנו על מי לסמוך.
—
היו ל'ארץ נהדרת' רגעים פחות טובים ואפילו עונות פחות מוצלחות, כאלה שגררו לא מעט נחירות בוז לעומתה. הרי היא לא תל אביבית ולא ברנז'אית, כמו שמבקרי טלוויזיה אוהבים. היא לא תמיד מתוחכמת כמו 'גב האומה' והלייט נייט של אסף הראל, אלא פונה ביודעין למכנה משותף נמוך יותר בעזרת חיקויים ברוטליים, משפטי מחץ קליטים, המצאת סלנגים ודמויות חוזרות. אבל צריך לזכור: 'ארץ נהדרת' היא לא לייט נייט ולא תכנית בצלמו של צעיר חילוני ליברלי מתל אביב, אלא הפקת ענק שמשודרת בפריים טיים של גוף התקשורת המסחרי הגדול בישראל. היא חייבת להגיע לקהל, אחרת היא לא תישאר פה יום אחד נוסף. בשביל לבעוט כמה שיותר חזק בביבי או ברגב, היא צריכה לשלב מערכונים שינפיקו את התחפושת הבאה לפורים, למצוא את השיר הקליט שיערב לאוזני הורים וילדים גם יחד, לחדד את הסלוגן שישמש את בני העשרה למחרת בבית הספר. ככה עובד הביזנס.
בעבר, על רקע המיקס הכמעט בלתי אפשרי הזה בין בועט לפופולרי, נטען לא פעם כלפי 'ארץ נהדרת' כי היא לא החליטה איזו חיה היא רוצה להיות כשתגדל – סאטירה או בידור. עם השנים, ההתחבטות הזאת הפכה לא רלוונטית. הרי הפוליטיקה של היום היא הקומדיה הטרגית הכי טובה שנכתבה לאחרונה. אורן חזן, נאווה בוקר, מירי רגב – הם לא יותר מבידור להמונים. אין בהם שום רצון אמיתי לעשות דברים מלבד לייצר כותרות לאוזני ולעיני חברי מרכז הליכוד כדי להיבחר לקדנציה נוספת בכנסת. מולי שגב ניבא זאת כבר בהתחלה: סאטירה ובידור – חד הם.
.
צילום: דודו בכר, הארץ
.
רוצים לדעת מי עוד משפיעים בתרבות? לחצו כאן ותוכלו לקבל את גיליון המשפיעים עד הבית
