מעולם לא היה לנו נשיא שעיתוי כהונתו כה מדויק. נשיא שנחוץ כמו מים לצמא במדבר, כמו תרופה לחולה. בתוך אירוע מתגלגל, הוא הרופא התקיף והמנוסה, שמתבדח אתנו בעודו חובש את פצעינו.
זהו אירוע קריעתה של החברה הישראלית לגזרים ופירוקה, בניצוחו של ראש ממשלה הנוהג כאחרון הטוקבקיסטים וכראשון המסיתים. זה מפלג, זה מחבר.
התרופה הנדירה שבידיו של ריבלין היא ממלכתיות. לא במובן הטקסי שלה, אלא במובן העמוק והאידיאולוגי. הוא אוהב באופן אותנטי את המדינה, ממש כשם שהוא אוהב אדם באשר הוא אדם. הוא לאומי בלי להיות לאומן. הוא איש ימין, אבל לא פחות מכך דמוקרט ושוחר זכויות אדם. אהוב, אבל ברגעי מבחן וכדי לחדד גבולות מוסריים מיטשטשים, הוא מוכן לספוג אובדן אהבה.
קוראים לזה אומץ לב.
הרבה למדתי ממנו. שיעור הבסיס היה בשבוע הראשון שלי כחברת כנסת, לפני עשר שנים. נתניהו הובס, שריו המנושלים התהלכו כרוחות רפאים, תרים אחר כבוד אבוד. ריבלין, לעומתם, חזר בטבעיות, במסירות ובחדווה לעבודת הפרלמנטר. גם היום, הוא ורעייתו נחמה מלמדים אותנו שיעור: בלי גינוני מלכות, בלי גבהות לב. נורמליות.
יש הטועים לחשוב שהנשיאות שינתה אותו. היא לא. כיושב ראש הכנסת סיכן את עצמו אפילו יותר, כשהגן על המיעוטים, על הדמוקרטיה, על האופוזיציה, על עצמאות הפרלמנט. נתניהו בתמורה ניסה לסכל לו את הנשיאות. למזלנו, הוא לא הצליח.
אותן תכונות שהיו לריבלין תמיד פשוט זוהרות עכשיו כיהלום בתוך אקלים מנהיגותי רדוד ועכור. רובי ריבלין הוא מנהיג במקום שאין בו מנהיגים.
.
צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
.
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
