fbpx

משפיעים 2016 | שבטים | ליאור שליין

0

המשמעות של 'ריאליזם קסום' (Magical realism), מושג שטבע הסופר הקולומביאני גבריאל גארסיה מארקס, היא מציאות סוריאליסטית כל כך עד שאי אפשר עוד להבדיל בין בדיה ואמת, והכל נראה במקביל הגיוני ומופרך לחלוטין. ספריו של מארקס התאפיינו בשילוב הזה של פיקציה ומציאות, שהגדירו, לטענתו, מדוע קולומביה אינה דומה לאף מדינה אחרת.

מארקס טעה. הריאליזם הקסום שלו חי ובועט ורלוונטי מאין כמוהו בישראל 2016, מקום שבו שום דבר כבר לא נראה מופרך מדי, ובכל זאת יש תחושה כללית של הזיה. במציאות שבה ציניות פוליטית מתורגמת לניצני פשיזם, שבה רק דעה אחת היא לגיטימית (בעוד הדעה הפסולה והמוקעת היא זו שמואשמת בכל המחדלים), ובמקום שבו פערי העושר בין בודדים למיליונים הם בלתי נתפסים והאלימות ושנאת האחר היא גורם מאחד – בתנאים כאלה הסאטירה הקלאסית לא יכולה עוד להתקיים.

'גב האומה' של ליאור שליין היא כבר הסאטירה 2.0, האבולוציה הבלתי נמנעת שיצר הריאליזם הקסום של ישראל. 'ניקוי ראש' ו'החמישייה הקאמרית', על אף כל הקשיים והלחצים שהופעלו עליהן בשיאן, פעלו בתקופות שבהן אפקט המראה הקיצוני שהוצג בהן הניב תוצאות. שתי התכניות ייצרו דיון על דרך ועל סגנון ועוררו את זעמם של מושאי הביקורת. הסאטירה אפקטיבית באמת כשהיא מעוררת תגובת נגד, כשהיא מגיעה לדיונים בכנסת ולעתירות בבג"ץ, כשהיא מבעירה רחובות. האמת העצובה היא שהסאטירה של היום מתרחשת כשמושא הביקורת יושב מחויך באותו אולפן, נהנה מתשומת הלב ומהפרסום החינמי. סאטירה לעניים.

שליין וצוותו הבינו שהתפקיד שלהם הוא לא לגרום לשינוי מחשבתי, משום שבאווירה הנוכחית שינוי כזה הוא בלתי אפשרי. אין להם גם צורך או רצון לבעוט חזק מדי, משום שהאפקט רק ישרת את מושא הביקורת. בריאליזם הקסום – כוחנות היא ערך חיובי, לאומנות בשקל היא גאווה, קומבינות הן כורח המציאות והפופוליזם הוא מהות הכל. הסאטירה הישראלית היא מוצר נישה שקהל לקוחותיו הולך ומתמעט. אם ביקורת הייתה מוצר, היא הייתה גוגל פלוס.

אז למה בכל זאת יש צורך בנוכחותו של שליין על המסך? בעיקר כדי לתקוע טריז בתוך הריאליזם הקסום. עבור מי שעדיין מתעקשים לאחוז במציאות ולוודא שלא השתגעו, עבור מי שרואים ביאיר לפיד שרלטן ולא מבינים איך הפך לפתע אלטרנטיבה מרכזית לשלטון, עבור מי שרואים בנאוה בוקר ובאורן חזן סכנה אמיתית לעתידה של ישראל השפויה ולא רק אתנחתה קומית, עבור מי שחוששים שהחיבוק המסורתי העוטף יהפוך בקרוב למדינת הלכה.

בהרבה מובנים שליין הוא נציג השבט הלבן הזועם והנכחד, זה שמרגיש שהלכה לו המדינה, אבל לא מסוגל להפוך שולחן, זה שצעד ברחובות וזעק לצדק חברתי ומצא את עצמו במדינה עוד פחות שוויונית וצודקת. בשנינות הטבעית שלו הוא פונה אל הדבר הכי קרוב לבעיטה סאטירית בבטן – המצפון, ומכוון אליו את שיקוף האבסורד שסובב אותנו. נכון, לעתים זה בא לידי ביטוי בסגנון מדושן עונג ומאוהב בעצמו, לעתים יותר כדחקה בין חברים מאשר עקיצה אמיתית, אבל קבצנים לא יכולים להיות בררנים. גם אם זה לא ישנה סדרי עולם, גם אם ההיגיון שהוא מציג בפנינו מדי שבוע נידון להפסיד בסופו של דבר, שליין לפחות מחזיק אותנו במציאות הוודאית, מזכיר לנו שעדיין לא איבדנו לגמרי את הבושה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook