חלון הראווה של הכדורגל הישראלי נותר מיותם מאז נלקחה ממנו הבובה זהבי. עזיבתו של השליט הבלתי מעורער של הענף אמורה הייתה להפיח רוח תחרותית, לפנות את הבמה לסגניו, להציג אלטרנטיבה ראויה, אך למעשה הותירה חלל מקצועי ותדמיתי.
בגזרת השחקנים אין מי שירים את הכפפה. עומר אצילי, שנחשב למרענן הרשמי של הליגה, נטש לספרד. טל בן־חיים רוקד טנגו כמעט סכיזופרני – טאץ' גאוני מול בופון וחזרה לשטויות האופייניות. מאור בוזגלו הוא קורבן להתבטאויות של אביו ולקפריזות של הספר. ותיקים כמו בניון, ברדה ומליקסון מחממים את הספסל או סובלים מפציעות. צעירים כמו רייכרט, יחזקאל ואוחנה נושאים על גבם תו מחיר מוגזם בטרם חיברו שני משחקים סבירים. ה"ליגיונרים" לא מטביעים חותם משמעותי על הליגות הבכירות באירופה.
גם בקרב המאמנים אין מי שיעורר את הענף מתרדמתו. ברק בכר, שמראה ניצוצות של הדבר הגדול הבא על הקווים, צעיר מדי וחובת ההוכחה עדיין מוטלת עליו. מאמן הנבחרת אלישע לוי הוא נחמד כזה, אפרפר. אלי גוטמן לא מצליח לשחזר את ימיו היפים בקדנציה הראשונה בהפועל תל אביב. על המאמנים הזרים של מכבי תל אביב קשה לבנות – עכשיו הם כאן ומחר במקום אחר.
כשיורדים מכר הדשא זה נראה גרוע יותר. אלף שירים יצירתיים ומפגני פירוטכניקה צבעוניים לא יצליחו להסתיר את העשן הסמיך שעולה עם כל קריאה גזענית, מעשה אלימות וכותרות על פואד ולה פמיליה. ואילו מי שאמורים להתוות את הדרך חוטאים בתרבות ניהול שערורייתית: ההרשעות של טביב, הלנת השכר של כבירי, העצבים של הלוזונים ועוד.
על רקע תחלואי הספורט הפופולרי בישראל נוצצת אלונה ברקת. בתשע השנים שחלפו מאז רכשה ברקת את הפועל באר שבע, היא הצליחה לאלף את האוהדים האלימים והפכה אותם לקהל הכי טוב בארץ, דילגה בקלילות מעל מהמורות (האגו של ברדה, אביו של בוזגלו), סיפקה מהלכים ניהוליים מבריקים (כמו הארכת החוזה של המאמן רגע לפני משחק קריטי) והגשימה את חזון הפרחת הנגב עם אליפות ראשונה אחרי 40 שנה.
בשנים האחרונות מי שקיבל את רוב הסופרלטיבים בכדורגל הישראלי היה דווקא ג'ורדי קרויף, המנהל המקצועי של מכבי תל אביב, שהביא סגנון ניהול ייחודי שכלל רכישת שחקנים ישראלים בכירים, צוות אימון אירופי ומתחם אימונים סטרילי. ברקת התבוננה מהצד, למדה, עשתה התאמות והצליחה לשכלל אפילו את השיטה הקרויפית: החזרת ישראלים בעלי זיקה למועדון, החתמת שחקני עוגן זרים, שותפות אסטרטגית בבניית אצטדיון, השקעה במחלקת הנוער ובקהילת הנגב.
ברקת מתנהלת בשקט מופתי, בצניעות אותנטית, באהבה שאי אפשר לזייף, בחשיבה לטווח ארוך, ובעיקר מציגה גרף למידה מרשים שמתבטא בשרשרת הישגים שמסרבת להיקטע גם אחרי הזכייה באליפות המדינה, הניצחון הסנסציוני על אינטר במילאנו וכתבת פרופיל ב'בילד' הגרמני שהכתיר אותה כ"אנגלה מרקל של הכדורגל". וזו כבר תעלומה: איך זה יכול להיות שהגברת הראשונה של הכדורגל הישראלי היא גם האנטיתזה שלו?
.
צילום: שרון בוקוב
.
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
