כולנו מכירים את הרגע הטלוויזיוני הזה. מגישת החדשות הישראלית מפנה לקטע מאחד הפרלמנטים שבמרכז אסיה, מזרח אירופה או דרום אמריקה, שבו התלהט הדיון בין הנבחרים עד לכדי עימות אלים. סיימנו, זווית חיוך של התנשאות קלה (מה כבר נשאר לנו, תכלס), ועוברים הלאה.
מלבד מופעי האימה של חנין זועבי, שמקהילה אליה קולגות צורחות מכל רחבי המליאה, פניהם אדומים וידיהם מתנפנפות, קשה למצוא מחזות שהם על סף אלימות במשכן הכנסת. אבל חברי כנסת שמבזים את תפקידם ושליחותם, קל וקל. זוהי אינה כבר תחושה מזויפת של "הולך ופוחת הדור", מתוך התנשאות של ותיקים על צעירים; אלה אינם געגועים ל"סיר בשר" פוליטי מדומיין. היום קל יותר להגיע לכנסת. רוחב חורי המסננת בדרך לשם מגניב לחיינו הציבוריים דמויות שהילרי קלינטון הייתה אומרת עליהם: Diplorables.
חלקם כבר השתדרגו, כמו דוד ביטן שטיפס לעמדת יו"ר הקואליציה (ראו "משפיעים – פוליטיקה"), אבל לפני כן התבלט בדורסנות ובפוגענות לא אחת. אחרים נשארו נרקומנים של תשומת לב ציבורית ותקשורתית. אלה מתחלקים לאנשים חשוכים ומסוכנים למרקם הדמוקרטי, כמו מקטלג הסטיות והגזעים בצלאל סמוטריץ', הסונט בביהמ"ש העליון מוטי יוגב או הפרלמנטר הבזוי ממש באסל גטאס (ואחותו לנשק זועבי, הנמצאת כאן ברשימה נפרדת). האחרים, הם אלה המרשרשים את האיסתרא הדלה שלרשותם, בלגינא הרגישה לכל פרובוקציה. נאוה בוקר, למשל. גם ענת ברקו, וירון מזוז. והמלך של כולם, המנצח על המקהלה הצורמנית מהמקום ה־30 ברשימת הליכוד: אורן חזן, ראש וראשון למביכים – והצל הענק שהוא מטיל על כולנו בשבתו כנבחר ציבור.
.
צילום: אוליבייה פיטוסי
.
למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
