fbpx

משפיעים 2016 | משפיעים לרעה | אלאור אזריה

0

אולם מספר ארבע בבניין המט ליפול של בית הדין הצבאי של פיקוד המרכז ביפו, "הבית הירוק" בפי החיילים. על הספסל הראשון באולם הזה יושב בחודשים האחרונים אחד המשפיעים הגדולים על הציבוריות הישראלית. על הפוליטיקה, על הצבא, על מי שאנחנו רוצים להיות ועל מי שאנחנו. נמוך למדי. ראשו מגולח. מלבד עדותו הוא כמעט אינו מוציא מילה בדיונים הארוכים והמתישים. נדרשת צפייה חוזרת בסרטון ההוא של 'בצלם' כדי להיזכר שהצעיר השתקן לקח את הרובה ב־24 במרץ וירה בראשו של מחבל מנוטרל ולאחריו אמר "מגיע לו למות. הוא דקר את החבר שלי".

אלאור אזריה הפך בשנה האחרונה לגראונד זירו של הוויכוח הישראלי. לנקודה הארכימדית של השיח הציבורי הרעיל שלנו.

בגלל פרשת אזריה הודח מהקומה ה־14 בקריה משה (בוגי) יעלון והוחלף במינוי השערורייתי של אביגדור ליברמן. פרשת אלאור אזריה ובעיקר הטלפון התמוה שטלפן לאביו של הנאשם, ממשיכים ללוות את בנימין נתניהו בכל תדרוך בן 800 השעות שהוא מעניק, ובכל ראיון, לרבות השאלה של אודי סגל שהפילה אותו כאשר השווה במרומז את הטלפון לאביו של אזריה לטלפונים שהוא מקיים לאבות שכולים ומשפחות נעדרים, אמירה שעליה התנצל ראש הממשלה. ראוי להזכיר את פרסומו של עמוס הראל לפני כמה חודשים ב'הארץ', שנתניהו גם רצה שהורי אזריה יבואו למפגש עמו בבית ראש הממשלה. רק עצה נבונה מנעה את הבושה הזו.

פרשת אזריה נוכחת בכל שיחת סלון בשישי, מפרידה בין חברים, מככבת בפייסבוק ובטוויטר. סקרי דעת הקהל ברורים מפרוץ הפרשה: אהדה בשיעורים עצומים לחייל. החברה הישראלית הוכיחה בפרשה זו כי היא אינה בשלה לתמונת המציאות המורכבת של חברון, המקום שבו מתקיים הכיבוש המכוער ביותר לאחר 50 שנה. האהדה האוטומטית והמובנת לחייל צה"ל שעומד מול מחבל השתיקה כל ניסיון להסביר לציבור הישראלי שיש מקרים שעליהם מתנוסס קו אדום, דגל שחור. פרשת אזריה מגדירה עבורנו את חוקי היסוד של המשחק האכזרי של חיינו: מתי יורים ומתי לא יורים. במי יורים ובמי לא יורים. ההבדל בין לירות במחבל שדוקר אותך וסופג שישה כדורים שפוצעים אותו אנושות, לבין החובש שבא 11 דקות לאחר מכן ויורה כדור אחד בראשו.

פרשת אזריה סדקה את הפופולריות של הדמויות הצבאיות שהן באופן מסורתית האהודות ביותר בחברה הישראלית, ובראשן הרמטכ"ל. נסו פעם להיכנס לפייסבוק ולקרוא את התגובות לפוסט תמים של תת אלוף מוטי אלמוז, דובר צה"ל, שבו הוא משתף ברגשותיו כאב גאה שמגייס את בתו לצה"ל.

********************

כתבות פרופיל "מעמיקות" כבר נכתבו על אזריה בראשית הפרשה: הילד של כולנו. אלאור הגיבור. הפגנות למענו מטעם אינטרסנטים ופטריוטים מטעם עצמם, שעליהם כמו נכתב המשפט האלמותי של סמואל ג'ונסון, "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל", ואיומים על חייהם של עיתונאים המסקרים את הפרשה. כל הג'אז הזה יושב כאמור על כתפיו של חייל צנום למדי בן 19.

לרוע המזל, אזריה מגלם בביוגרפיה שלו את הבעייתיות הסוציולוגית במודל צבא העם נוסח 2016. אוהד שרוף של בית"ר, לה פמיליה ופעיל הימין הקיצוני ברוך מרזל מחברון; התבטאויות קיצוניות בפייסבוק שלו ושל משפחתו, כל אלה אפשרו לגורמים פוליטיים ומניפולטיביים לקחת את התקרית ולהפוך אותה לפרשה פוליטית של ימין מול שמאל, יפי נפש מול ריאליסטים. מפקירי חייל מול תומכי חייל; זה אפשר אפילו לנושאי הדגל המזרחי בשיח הציבורי לטעון שצה"ל מפלה לרעה את אזריה על שום עדתו, בהשוואה לגנרלים אשכנזים שיצאו בלא פגע, לרבות ההשוואה המופרכת למפקד חטיבת בנימין אלוף משנה ישראל שומר בפרשה שבה נחשד בירי בלתי מוצדק בצעיר פלסטיני שיידה לעברו אבנים בקלנדיה.

פרשת אזריה הייתה יכולה גם להתפתח אחרת: הודאה מהירה של אזריה בטעותו, ולקיחת עורך דין מצוין שהקצה לו הצבא כמו אבי עמירם, שהיה אולי סוגר לו עסקת טיעון מהירה. עכשיו מאוחר מדי. הסיפור יצא משליטה. נרטיב צוות ההגנה של אזריה שלפיו הוא דרייפוס מודרני, שהוקרב בידי פיקוד מנותק ותבוסתני וחנפן ל'בצלם', אינה מאפשרת התדיינות עניינית כדי לסגור את התיק הזה.

היא הפכה גם לנקודת המחלוקת העיקרית, לפחות פומבית בין שר הביטחון החדש ליברמן לרמטכ"ל איזנקוט. בהיעדר סיבוב חדש בעזה או בלבנון, פרשת אזריה היא בינתיים האירוע המכונן של כהונת איזנקוט, המגדיר אותה לטוב ולרע. הרמטכ"ל אולי לא יודה בכך, אבל הוא צלל לפרשה הזו ללא חיפוי אווירי, ללא מידע מודיעיני. בהפתעה מוחלטת הוא ראה בטלוויזיה את גדודי המסתערים על בית הדין הצבאי, את הקללות, השנאה, הקמפיין. זרם תת־קרקעי עכור שהפך לנהר גועש שמאיים להטביע את צבא ההגנה לישראל בתוך בעיותיה של החברה הישראלית ולהפוך אותו לפלנגות, לכנופיות.

אם יש נקודת אור אחת בפרשה העגומה הזו היא הפיקוד הצה"לי. ממפקד הפלוגה תום נעמן, דרך מפקד גדוד שמשון סא"ל דוד שפירא, גיבור הפיגוע במרכז הרב ב־2008, שנותר כמעט היחיד שלא בוזה והושמץ (ייתכן שבשל הכיפה והרקע שממנו בא), דרך מפקד חטיבת חברון יריב בן עזרא, מפקד חטיבת כפיר גיא חזות ואלוף פיקוד מרכז רוני נומה וכמובן הרמטכ"ל איזנקוט. הם הבינו את האירוע מהר, הבינו מה הוא הלילה ומה היום, מה שחור ומה לבן, וחתכו. ומאז לא שינו את עמדתם הבסיסית. כאשר שורות אלה נכתבות, סיים הגנרל הפילוסוף עוזי דיין, לשעבר איש נהלל ותנועת העבודה, הבן של זוריק והאחיין של משה, מי שהיה במרחק נגיעה מהרמטכ"לות, להעיד ש'כל מחבל דינו למות'. עוד רגע נגמר משפט אזריה, אבל כולנו: צבא, חברה ישראלית, נשארנו עדיין לדמם על הרצפה בחברון.

ובכל זאת. בכירי צה"ל משוכנעים ערב ראש השנה הזה שבערב ראש השנה הבא כשייזרק השם אלאור אזריה לחלל החדר נשאל 'מי'?, והוא ישקע אט אט אל חידוני הטריוויה כשאלת בונוס. ואולי, הוא יצוץ מחדש, במקום העשירי ב'ישראל ביתנו' בבחירות הבאות. חבר הכנסת אלאור אזריה. למה לא?

.

צילום: ניר קידר, הארץ

.

רוצים לקבל את גיליון המשפיעים עד הבית? לחצו כאן למבצע מנויים אטרקטיבי למצטרפים חדשים

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook